ביקורת ספר: העלמה מקזאן

"העלמה מקזאן", ספרה החדש (והשמיני) של מאיה ערד, הוא ספר גדול. פיזית (511 עמודים), ובכלל. וזה דווקא בגלל שעלילתו נבראת מרשת צפופה של פרטים קטנים ויומיומיים, וגיבוריו שרחוקים מלהיות גיבורים במובן הרואי כלשהו, מתעצבים גם הם מאוסף של פרטים קטנים ומסגירים, באנושיות רבת-פגמים. אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. ערד ודאי מכירה את הקלישאה, ובכישרון ספרותי ייחודי יודעת להסתכל וגם לראות את כל אותם פרטים קטנים בעולמנו ובחיינו, ולהאיר אותם כך שהם לא הופכים לטרחנים או מעיקים.

"העלמה מקזאן" הוא סיפור של פספוסים בחיים. פספוסים שרובם יומיומיים, לפעמים לכאורה קטנים, ובעצם – משני חיים. פספוסים מהסוג שכולנו מכירים. הרגע שבו החלטנו ללכת ללמוד מקצוע אחד ולוותר על אחר, שהקדמנו/איחרנו להגיע לאן-שהוא, החלטנו להתפטר, להיפרד וכן הלאה.

עידית היא רווקה בת 39, מורה לאנגלית בתיכון, צמחונית, דעתנית ורומנטיקנית שעדיין מחפשת את הגבר המושלם. היא יודעת בדיוק איך הוא אמור להיות ובאיזה נסיבות הם אמורים להיפגש. בין כל עמיתיה להוראה יש לה חברה אחת, ענת, נשואה פלוס שני בנים קטנים, והיא שמפגישה בין עידית למיכאל, רופא ילדים שעומד לנסוע להשתלמות ארוכה בבוסטון. המפגש אמנם אינו דומה למה שעידית דמיינה במשך שנים, אבל מיכאל, או שמא הרעיון שלו, בהחלט כן. הוא מצדו ממש לא מתרשם ממנה, בלשון המעטה. ובעוד היא מפתחת רגשות  כלפיו, ולראשונה בחייה נוקטת שורה של יוזמות כדי לכבוש את לבו, הוא בכלל נדלק על הבייביסיטר הצעירונת של חבריו, ומתעצבן מחיזוריה של עידית. בדיוק כשנדמה לה שהצליחה לקשור אותו אליה בעבותות, תוכניתה מתרסקת ומיכאל אכן נוסע לבוסטון.

קראתם ספר מצוין? בואו להמליץ עליו בקהילת הקריאה של מוטק'ה

ולכאורה הכל כמו קודם

קוסמת של סגנון ומילים, מאיה ערד. צילום: מירה ממון

ומצד אחד הכול ממשיך לכאורה כמו קודם, אבל גם הולך ומסתבך, מתפתל, נקשר ומותר. ערד פורשת את העלילה על פני מספר שנים ונעה במעגלים משיקים ונפרדים בין עולמה של עידית לזה של מיכאל, בין החברות ההולכת ומתמסמסת בין ענת ועידית, לבין הקשר המתחדש ומשתנה בינה למיכאל. בין ישראל לרוסיה, בין אהבה רומנטית של הספרים שעידית חולמת, לבין אהבה מפוכחת, מכאיבה ותובענית, שהיא פוגשת בחיים.

ערד יודעת לרתק את הקורא אל גיבוריה, ולאפשר לו להיות מעין זבוב-על-הקיר במסע ההבשלה-התפכחות שלהם, החיצוני והפנימי. היא לוקחת אותנו איתם החוצה, לעולם, ופנימה, לתוככי נפשם המשתנה של הגיבורים. ורק קוסמת של סגנון ומילים כערד, מסוגלת ליצור גיבורים שהם בעצם טיפוסים מעצבנים, לא סימפטיים ולא נעימים. נדמה לי שלא אהיה היחידה להודות שלאורך רובו של הספר מעוררת דמותה של עידית בעיקר רצון עז לטלטל אותה ולשאול: עד מתי תחיי בלה-לה-לנד שלך, להאמין שאכלו-לך שתו-לך, ושאת יותר טובה מאחרים? גם מיכאל, בדומה לה, מסתובב רוב הזמן בתחושה שמגיע לו יותר, מגיע לו בכלל.

כותבים למגירה? הוציאו החוצה לקהילת הכתיבה היוצרת של מוטק'ה

בדרך כלל, גיבורי ספרים, גם כשהם אנשים פגומים יש בהם איזושהי כריזמה שמעוררת בקורא סימפטיה, אמפטיה, חיבה, הזדהות או כל רגש חיובי אחר. גיבוריה של ערד אינם כאלה, ובכל זאת – אי אפשר להרפות מהם. ואי אפשר להרפות מהעלילה שכמוהם, גם היא נעדרת זיקוקים וניצוצות, אבל יש משהו דווקא בישראליות הארצית המוחלטת שלה, שמהפנט ומדביק את הקורא לספר.

כך למשל ערד עוסקת באימוץ מרוסיה, שאמנם מסתבך, אבל לא במובן של תככים ומזימות בינלאומיות, אלא במובן התהליכים הרגשיים שעוברת עידית, הנאלצת להכיר בכמה אמיתות לא מחמיאות על עצמה. או תיאור שגרת הבוקר הדחוסה-היסטרית של אם עובדת עם שני ילדים קטנים שערד מתארת בדייקנות נפלאה, החל מהקילוגרמים העודפים שהיא מחפה בטוניקה מרושלת וכלה בצעקות על הילד שמייסרות אותה בהמשך הבוקר, לזכר הבעת פניו הנעלבת. ואם צריך להגיד גם משפט ביקורת אחד בין כל המחמאות, אז הנה: די להשתמש במר דארסי ושות' באגף הרומנטיקה הספרותית, הוא כבר לגמרי נמאס.

שורה תחתונה: רומן מעולה, כתוב נהדר; ספר שכיף לשקוע בו.

"העלמה מקזאן", מאת מאיה ערד. 511 עמודים. חרגול הוצאה לאור, מודן הוצאה לאור.

הצטרפו לקהילת הקריאה והספרים של מוטק'ה

עוד בתרבות ובידור