ביקורת ספר: ואולי לא היו

את כריכת ספרה החדש של שולמית לפיד "ואולי לא היו" מעטר צילום צבוע מפעם, של חוף הים בתל אביב. אולי לא בדיוק הפעם של הסיפור - שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת (כך נדמה לפי בגדי הים ושאר אביזרים), אבל בהחלט פעם רחוק, שהיה ואיננו. כזה, כמו שמרמז שם הספר, שמתעתע לחשוב שאולי בכלל לא היה, כי הוא רחוק מכאן ומעכשיו הרבה יותר ממניין שנותיו. וכמה הולם שהצילום הזה, שריח העיר ההיא כמעט עולה ממנו, הוא צילום של רודי ויסנשטין מהצלמנייה, עוד מוסד תל אביבי מאותם זמנים, שתיעד את ההיסטוריה של העיר והמדינה, ורק בשבוע שעבר זכה הסרט הדוקומנטרי שליווה את המאבק של רעייתו ונכדו לשימור הצלמנייה בפרס הראשון בתחרות דוקאביב. אל תטעו: לפיד לא צובעת את תמונת העבר של העיר הצעירה בגווני ורוד דמיוניים. להפך: היא משרטטת בדייקנות את קווי המתאר של החיים בעיר שמתהווה לפני המדינה במציאות של מצוקה ועוני ואופטימיות עצומה, מציאות של מהגרים בעלי חלומות ונטולי שפה ו/או כישורים נדרשים; עיר שהיא מטרופולין תוסס, שוקק בתי קפה, חיי לילה ותרבות, מועדוני ריקודים ואנשי רוח, עיר שתושביה חיים בבועת שלטון בריטי מנדטורי, מאוימים מהפצצות איטלקיות ולא יודעים מה באמת מתרחש באירופה; עיר צעירה ברוחה אך לא נטולת מחנאות וחשבונאות ולא חפה מתככים ישנים. עיר שהייתה פעם, מזמן. אני מכירה את העיר הזו מסיפוריו של אבי, יליד תל אביב הזו בדיוק, שהיה ילד שגר ברחוב אחד העם לא רחוק מהמקום שבו לא נגמרת היום מפלצת הבימה, וצפה מראש עץ בשדרות בן ציון בבניית הבניין המקורי של התיאטרון. אני מכירה את השכונה שבה גרים גיבורי הסיפור, זו של רחוב מאפו היורד לים, של רחוב בן יהודה וגורדון, מילדותי שלי בשנות השישים, שחלק משמעותי ממנה עבר עלי שם, מעבר לפינה. אני זוכרת את מעקה הברזלים אכול החלודה על שפת הים (בימים שלפני טיילת צ'יץ'), את סבתא שלי מפארת את חנות "האחיות אנגלנדר" (שנראתה לי רק לזקנות) וקוראת עיתון בגרמנית ומדברת בזלזול על כל מה ש"א?ז?י?ית?י". הספר של לפיד לקח אותי בדייקנות מופלאה אחורה לילדות שלי ועוד יותר מכך, לסיפורי הילדות של אבי והעלייה של אמי וסבתי, ימים שנראו לי גם כילדה רחוקים ובלתי נתפסים, ימים שלפיד מקרבת באמינות כה רבה, עד שאפשר כמעט להריח את ניחוח מלח הגלים נמהל בהבל התירס המתבשל בפיילות של הרוכלים בירידה אל הים. סיפור האהבה לעיר עוטף את סיפור האהבה היומיומית של לאה, סידי במקור, ומיקי, זוג צעיר שמגיע מהונגריה לארץ ישראל של 1934. שם היה מיקי עיתונאי שחלם לכתוב רומן. בארץ ישראל הוא מבקש להגשים חלום אחר לגמרי - להיות פועל, לעבוד בעבודת כפיים. אלא שהמציאות הכפרית אינה הולמת את הזוג הצעיר, והם מגיעים לתל אביב, חיים בחדר שכור בדירה של זוג אחר, ברחוב מאפו. מנסים להתפרנס, להשתלב ולהגשים חלומות. אחרי שורה של עבודות בדוחק, מתגלגל מיקי בכל זאת למערכת של עיתון, אבל לדפוס. לאה מצדה לומדת עברית, מתיידדת עם נשים צעירות אחרות ויולדת את בתם שושנה.


דרך סיפורו של הזוג הצעיר מספרת לפיד את סיפורה של מציאות העיר והיישוב, את סיפורו של דור מהגרים שבא לא רק לארץ אחרת אלא לעולם שונה לחלוטין. לפיד מכירה אותם מילדותה שלה בעיר ובשכונה הזאת, ויהיה ודאי מי שינסה להקביל ולקשור חוטים ביוגרפיים לחייה. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך. לפיד מצליחה לתאר כאן דור של אנשים שבראו יש מאין, נאחזו בציפורניים והמציאו את עצמם מחדש; אנשים שלא הפסיקו לחלום ולשאוף ולרצות, שידעו לחיות ולבלות וליהנות, שאהבו ושידכו והשתדכו, גילו חולשות ועוצמות, דיברו עברית עם מבטא, התגעגעו לבית ולמשפחה; פחדו ובכו, היו יפים ומכוערים, התקדמו ומעדו, שיקרו קצת לאחרים וקצת לעצמם, שרדו והתלהבו, התקרבו והתרחקו. היו כל כך אנושיים. כל נקודות הציון העירוניות והתקופתיות כאן: רחוב מאפו, אפילו כשעוד היה הגליל, בית המרקחת הפינתי שקיים שם עד היום באותו השם; כיכר מוגרבי ובית האונייה, פרימוס ו-וונדרטופ ופיילה, עונג שבת באוהל שם, רוויזיוניסטים ופנקס אדום, קפה פלטין ובית הכנסת איחוד שיבת ציון; הסטודיו של גרטרוד קראוס וקפה הרלינגר, האחיות אנגלנדר, בית חולים עג'מי ביפו ובית ספר תל נורדוי, בית צעירות מזרחי, קפה סן רמו וגינתי; אימה סומק ובוק ג'ונס, שלג הלבנון, שלונסקי ואביגדור המאירי, יוסף אריכא וישראל זמורה, לי-לה-לו ושושנה דמארי וכסית, קוניאק מדיצינל והרינג על לחם שחור. וכן הלאה וכן הלאה, עיר לבנה בצבעים חיים. לפיד שחזרה מציאות שהייתה ואיננה ובראה לתוכה עלילה בדיונית-מציאותית, כזו שיכולה הייתה להיות, שהייתה בווריאציות שונות. כזו שמעוררת שוב הערצה והשתאות נוכח כוחות הנפש והיצירה של אותם אנשים שהיו - או לא היו - ואינם. מעשה הכתיבה שלה הוא סוג של קסם אהבה, תעתוע מילים מכשף ועוטף, מין צביטה בלב ובנשמה, צביטה שיש בה גם ליטוף.
שורה תחתונה:
ספר שכולו קסם קטן ומופלא, כמו עולמם של גיבוריו.
"ואולי לא היו" מאת שולמית לפיד. 205 עמודים, הוצאת כתר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: אמון

פסטיבל ישראל: 50 מופעים בפעם ה-50

ביקורת תיאטרון: סיגל

ביקורת ספר: מעוף הברבורים

ביקורת תיאטרון: רוחל'ה מתחתנת