ביקורת ספר: ואז השחיר הירח

אנה איסאקובה, מחברת הספר "ואז השחיר הירח", היא רופאה וגם עיתונאית וסופרת, ישראלית וגם ליטאית שחיה שנים אחדות גם באנגליה, דוברת עברית ישראלית שכתבה ברוסית את הספר הזה, הראשון שלה, שפורסם לפני כחמש שנים ברוסיה. איסאקובה היא, כך נראה, אישה רבת-פנים וכך גם ספרה: עלילה אחת גדולה השוזרת בתוכה הרבה סיפורים, רבדים, דמויות, התייחסויות, אמצעים ספרותיים וסגנוניים. על גב הספר - אזור שאני בדרך כלל מדירה את עיניי ממנו כי ברוב המקרים הוא עושה לטעמי עוול לספר שהוא עוטף - מוזכר המונח "עשיר", והפעם בהחלט בצדק. "ואז השחיר הירח" הוא אכן רומן עשיר, הן מבחינת העלילה והן מבחינת מבנהו וסגנונו. הסיפור מתרחש בליטא ובאסיה התיכונה, בברית המועצות של אחרי מלחמת העולם השנייה, ימי סטאלין ורדיפות, ימים של חשדנות וגעגוע, של ערכים משתנים ומתעוותים, של ניסיון לשקם ולשמר שפיות ואנושיות ואהבה. זהו סיפור של מרובע אנושי יהודי, הכולל את יוקר וגץ, אינטלקטואל שיודע להסתדר בחיים ורופא, חברים מימי בית הספר, ונשותיהם ? מאלי, שלמדה פסיכולוגיה וניחנה בחושים כמעט מיסטיים, וסופיה הארצית, אשת הפלדה.


המלחמה מבריחה את הרביעייה, בדבוקה ביחד עם אחיותיו של גץ, לאסיה התיכונה, שם נולדת למאלי ויוקר בת שהם קוראים לה ליובוב - אהבה. אחרי המלחמה כולם שבים לליטא, אך לא לעיר מוצאם שבה נחרב הכול, אלא לעיר סמוכה. בברית המועצות המתעוותת במשטר קומוניסטי רודף, מושחת ומחשיד, הם מנסים לחיות בבועה של שורדים וניצולים קרובים זה לזה ומסוכסכים זה עם זה ועם עצמם, נטולי משפחות ושורשים. על המרובע השביר מאיימת גם נוכחותה הנפקדת של נטלי, אישה שהיה לה לכאורה הכול וריחפה תמיד בחייהם, שנשלחת לסיביר אבל גם משם ממשיכה להשפיע על חייהם ועל אחת כמה וכמה עם שובה, כעבור שנים. הספר עוקב אחרי יותר מ-15 שנים בחיי הגיבורים, ולבד מהפאזל האנושי הססגוני והמרהיב שהוא מעצב, הוא פותח צוהר גם לקיום הסוריאליסטי של יהודים בברית המועצות של אז, של אינטלקטואלים שוחרי תרבות והומניזם שנקלעו לקיום אבסורדי תחת משטר חשוך וכובל. איסאקובה מספקת לקורא "הצצה מבפנים" לתרבות ולחיים שאינם מוכרים ונראים במבט לאחור היום, מכאן, רחוקים וזרים עוד יותר. היא מצליחה לא רק לפתוח דלת לעבר הזה, אלא גם לאפשר התבוננות מושכלת, התבוננות בסוג של ריאליזם שהופך את הכול לכמעט-קרוב וכה-מצמרר.


כתיבתה מערבבת ז'אנרים שונים שמשתלבים זה בזה. ישנם קטעים (באות שונה) שמתחברים בסוף לחלק שלם שמוגש כמין מיני-מחזה בהשתתפות גיבורי הסיפור, ומאפשר הרצה מהירה קדימה של העלילה. יש קטעים שבהם העלילה זורמת קדימה באופן לינארי ללא הפרעה. יש קטעים שבהם מתערבת הסופרת בעלילה, מציגה בפני הקורא גרסאות אפשריות שונות לפיתול עלילה כזה או אחר. ויש קטעים שהיא פונה ישירות לקורא, מנהלת איתו דיאלוג רגעי קצר. דווקא הקטעים הללו של פנייה ישירה היו בעיני מיותרים, אבל זהו באמת פגם קטן שכדאי להתגבר עליו, כי כל השאר בהחלט ראוי ושווה. יש בסיפור אלמנטיים ריאליסטים ופנטסטיים, יש ליטא מכוערת וענייה וליטא יפהפייה כמו גלויה. יש בו רוח אקזיסטנציאליסטית והתרפקות על עבר מפואר, יש תככים אינספור וכפועל יוצא מכך גם הפתעות רבות, יש הרבה אהבה - על גווניה השונים וצורותיה הרבות, יש יופי ורוע, חולשות ונדיבות לב, אוכל ושתייה, יצרים ובגידות (מכל הסוגים), עולם פיזי מאוד ורוחני להפליא. יש דמויות מעוררות סימפתיה ואמפתיה, חמלה וסלידה, כעס ורחמים. יש ברומן הזה באמת המון, וצריך לקרוא בו בקשב כדי לא להחמיץ משהו מרבדיו הרבים, הגלויים והסמויים. צריך לגשת אליו בסבלנות ובריכוז, ומתוך נכונות להתמסר מראש לכל האמצעים שהמחברת משתמשת בהם מהתחלה (כי היא כנראה מאמינה בקוראים). זה כדאי, כי המתמסרים יזכו לחוויה מענגת.
שורה תחתונה:
רומן מיוחד וכובש, על אנשים כבני אדם בזמן ומקום אחר.
"ואז השחיר הירח" מאת אנה איסאקובה, תרגום מרוסית: דינה מרקון, הוצאת אחוזת בית

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: הזוג המוזר

ביקורת טלוויזיה: שירות חדרים

ביקורת תיאטרון: הקומקום והמטאטא

ביקורת ספר: להתאהב בסנט מרטין

ביקורת קולנוע: חטיפת הרכבת התחתית 3 2 1

ביקורת תיאטרון: קולות בלילה