ביקורת ספר: ואם היו אומרים לך

זה איננו ספר קל. או מבדר. זה ספר שעוסק בנושא בעייתי, ומאיר באור ריאליסטי-אכזרי את הפנים הכאובות של מציאות חיים קשה, שמי שנקלע אליה אינו יכול להימלט ממנה. ובמובן מסוים - וזו מחמאה על כתיבתה של דיסטל אטבריאן - משמתחילים לקרוא את הספר, אי אפשר גם לברוח ממנו. למרות שהוא מעיק, ולעתים ממש מחניק את הקורא. "ואם היו אומרים לך" הוא סיפורה של ענבל, אישה צעירה, מוכשרת ושאפתנית, שנישאת לדרור, בחור מוכשר, נאה ומוצלח. שעתיים אחרי לידת בתם הבכורה רוני - הילדה האולטימטיבית - מבשר דרור לענבל על אופציית שליחות מטעם עבודתו ביוון. באופן מפתיע, ומאכזב מבחינת אמה, מסכימה ענבל להשהות באחת את דהרתה במסלול מהיר לדוקטורט ולהתייצב ב"עמדת פלסטיק של רעיה תומכת" לדרור. הם נוסעים לאתונה של טרום האולימפיאדה, שם שוקע דרור בפרויקט הסלולארי הגדול של רישות העיר, בעוד ענבל עובדת בשגרירות בעבודה שקטנה על יכולותיה, נכנסת שוב להיריון ויולדת בן. שאול. לוקח לה שנה וחצי לראות באמת את כל מה שהיא מתעלמת ממנו ואת כל מה שעדיין לא באמת גלוי אבל נוכח, ולהבין שהילד לא בסדר. מכאן מתחיל מסע של ייסורים פנימיים וחיצוניים של ענבל ושל המשפחה כולה שיסודותיה מתערערים באחת, בניסיון להבין, לאבחן, למצוא פתרונות ותיקון וסיבות ופיוס. דיסטל אטבריאן לוקחת את הקורא איתה למסע הזה, שהוא כואב וקורע ושוחק והורס. האם הילד אוטיסט? מפגר? שניהם? בעל הפרעה אחרת? בעל הפרעה רגשית? נוירולוגית? התפתחותית? האם מצבו ישתפר? ואם כן, באיזו מידה? ואולי לא? ולמה זה קרה? מי אשם? במה האשם? איך מתמודדים עם ילד כזה? מה קורה ליחסים הבינאישיים, לזוגיות, לתוכניות האישיות? מה קורה לאח - במקרה הזה לאחות - שעד לשברון הלב, לקשיים, לילד ששואב את כל האנרגיות ותשומת הלב של המשפחה והסביבה?


המחברת אינה חוסכת מהקוראים דבר, החל מתיאור מדויק ומפורט של התופעות שמופיעות אצל הילד והרגשות הסוערים והסותרים הגועשים בגיבורה, וכלה במסע הייסורים שנאלצים לעבור הורים לילדים כאלה בדרך לאבחון ולסיוע בתוך המערכת הרשמית והפרטית. היא בוחנת את הסביבה, חושפת את המבוך הנפשי המורכב שבו תועים ההורים ומשרטטת בקווים ברורים את התפוררות חייהם, כפי שהכירו אותם ובנו אותם עד שנולד הילד החריג. היא חושפת את הגיבורה שלה במערומיה הנפשיים, בהכחשות, בהדחקות, בניסיונות הבריחה מהאמת ובהתמודדות האמיצה איתה. נקודת החולשה של הספר בעיני, היא הדיאלוג המתמשך לאורכו של הגיבורה עם "אלוהי האסון" ושאר ישויות פנימיות-דמיוניות, שנועדו לשרת ולקדם סוג של דיון פילוסופי-רוחני, אלא שטרחנותם ואורכם רק מעכבים את התקדמות העלילה, מנדנדים בחזרתיות שלהם ואינם מוסיפים דבר. בהופעה אחת הם משרתים את המטרה, אבל בהופעותיהם החוזרות ונשנות הם מיותרים ומפריעים.
שורה תחתונה:
ספר מעיק ומרתק, שדן בנושא טעון, קשה וכאוב.
"ואם היו אומרים לך", מאת גלית דיסטל אטבריאן, הוצאת זמורה ביתן

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אני שונאת את הצוואר שלי

ביקורת תיאטרון: לעזוב את פולה

ביקורת סרט: קוד השתיקה

טלוויזיה: מה שנחוץ לרווק

ביקורת תיאטרון: טניה עולה חדשה

ביקורת ספר: דם חם