ביקורת ספר: ויום אחד עוד ניפגש

על גב הספר "ויום אחד עוד ניפגש" מצוין כי גיבורתו היא "בת דמותה" של המחברת, ליזי דורון. בפתחו מופיעה הערה המרחיקה את הסיפור מהמציאות אך בסופו, אחרי התודות, מופיעה תמונת המחברת בילדותה, תמונה שבדיוק כמותה מתוארת בסיפור וממלאת בו תפקיד חשוב. תהיה הסיבה לקירוב-הרחקה של הסיפור מהמחברת אשר תהיה, ובלי קשר אם הקורא מכיר משהו מספריה הקודמים של דורון ("הייתה פה פעם משפחה" הנוגע ללב והמצחיק למשל) או פרטים אודותיה (היא בת דור שני לשואה שגדלה בצל שתיקות וסודות), הספר הזה, המסופר בגוף ראשון, נקרא כסיפור אישי. סיפור אישי, שבווריאציה כזו או אחרת משותף לרבים אחרים. סיפורה האישי של גיבורת הספר עוסק בקילוף אותם גלדי פצעים שאינם נעלמים למרות השנים החולפות, פצעי ילדות שנטבעו בנפשותיהם של בני דור שני לשואה למרות - ובעצם גם בגלל - כל הכוונות הטובות של הוריהם הניצולים. פצעים שבמקרים רבים קשורים ונובעים מהגנות שהוצבו סביב הילדים אך לא הגנו עליהם מדבר; פצעים שמקורם בשתיקות ובסודות, בהעלמות ובהדחקות שנועדו לספק לילדים שנולדו לחיים החדשים דף פתיחה חלק, ובעצם גזלו מהם פיסות חיים שלמות ותבעו מהם לעמוד איתנים על יסודות מעורערים, שהותירו רבים מהם בחיפוש מתמיד, מודע יותר או פחות, אחרי החלקים החסרים בפאזל חייהם. גיבורת הספר, עליזה, שהיא סופרת, נשאבת כמעט בעל כורחה למסע פענוח סוד חייו הנעלמים של אביה שאותו לא הכירה מעולם, בעקבות מפגש עם חברת ילדות בלוויה של הגננת המיתולוגית שלהן, מסע חיפוש שנדמה היה לה שהניחה לו מזמן. המפגש בין השתיים, הנוהגות להיפגש פעמים ספורות בשנה באזכרות של מי ששיבצו את נוף ילדותן, אך מקפידות תמיד לתחום את המפגשים הללו לפעילות לא אישית (סרט ופופקורן), מקבל צביון שונה הפעם, מושך את עליזה בחזרה במנהרת הזמן אל ילדותה ומאלץ אותה גם להתבונן ברסיסי העבר שמתבהרים ונראים אחרת לגמרי באור ההווה, שבו מתבוננת בהם אישה בעלת משפחה בעצמה, בשנות ה-50 לחייה. הספר נע קדימה ואחורה בין ההווה לבין קטעי ילדות המדיפים ניחוחות עזים של הווי שנות ה-50, עם קייטנות של אגד, אחות קופת חולים כל-יכולה (אמא של עליזה), זעקות ניצולים מסויטים שפולחות דרך קבע את הלילות, פולחני אוכל, ילדים שמתרוצצים לבדם בין בתי השכונה, חנויות קטנות ומרפסות פתוחות - והמון שתיקות וסודות.


בהווה של עליזה, התקועה עם כתיבת ספר אך לא מצליחה להתפנות מהעיסוק באביה ובעברה, ישנה גם מערכת היחסים עם חברות הילדות, שאת רובן לא ראתה שנים אבל מתוקף נסיבות מקריות הן שבות ונפגשות. מתברר כי כור ההיתוך של ילדות רווית משקעי החוויה המשותפת של דור שני לשואה היה חזק מכל נתק שכפה הזמן או המרחק, והדבק שחיבר ביניהן אז נותר עז ועמוק. עליזה גדלה עם אמה, אחות קופת חולים השכונתית שידעה את סודותיהם של כולם ושתקה אותם, לצד אלה שלה. היא הייתה מה שמוגדר "אישה קשה", עניינית, נטולת סנטימנטים, עצמאית, אשת עקרונות, אישה שלא פחדה להיות לבד, אולי כי הייתה תמיד לבד והציבה גבולות ברורים בינה לבין שאר העולם - כולל בתה היחידה - וגבולות ברורים בין חייה בהווה לבין מה שעבר עליה בשואה ולפניה. הילדה שגדלה לצדה הייתה גם היא ילדה עצמאית, אבל אחרת. ילדה סקרנית וגם "פנטזיונרית", שטוותה לעצמה שורה של הסברים וסיפורים לפשר היעדרותו של אביה מחייה, לסודיות שאפפה הכול, לסודות שבכלל אפפו את השכונה ואת חברותיה. בדור שלה ובסביבה שלה, משפחות שכללו אבא, אמא, ילדים ודודים היו החריגות. רק לחברה אחת שלה הייתה משפחה כזו וגם היא, כך מתברר, הייתה "נורמלית" רק למראית עין ילד. בשכונת הניצולים היו רסיסי משפחות, היו קרובים-רחוקים, היו דודים שלא היו דודים, הייתה ילדה עם שני אבות ואם אחת והייתה עליזה, שהייתה לה רק אמא, ואבא שהיא המציאה שנסע לאמריקה ולחם במלחמת העצמאות או נמצא בבית של מישהו אחר. ואחר כך לחשו שהוא מת. תוך כדי פענוח הסוד של אביה מגלה עליזה גם את מה שהסתתר מאחורי חזיתות הבתים של יתר חברותיה וחבריה לילדות ולשכונה, ומרכיבה פאזל אנושי מכמיר לב של אנשים שניסו בכל כוחם לשקם נשמות, לרפא פצעים שבלב ובנפש, שגידלו לצדם דור של ילדים שלא יכלו לעמוד בכל משא הציפיות הכמוס-גלוי הזה ולא הצליחו גם להתגבר על החסר הנורא שהותיר בהם כל העומס הנפשי המעוות הזה. דורון כותבת בבהירות ובצבעוניות, בעיקר את פרקי הילדות הרחוקים, שמצליחים לשחזר אווירה של תקופה אחרת (כולל ביטויים, מראות וקצת יידיש) ותום ילדותי אותנטי, ומנוקדים בהרבה הומור ייחודי לסביבה הנפשית הזו. היא גם מצליחה להעביר את תחושת הצורך שלא בא על סיפוקו להבין, לפענח, לדעת ולהכיר את מי ואת מה שחסר בחייה מראשיתם, מבלי להיכנס להתפלפלויות פסיכולוגיות מעיקות. זהו סיפור אישי שעיקרו החוויה הרגשית שעוברת על הגיבורה ועל חברותיה. בסופו של תהליך הן מגלות, מפענחות ומחברות פיסות מידע על עברן, אבל מעבר לכך - הן מגלות כמה דברים חשובים מאוד על עצמן.
שורה תחתונה:
סיפור אישי המקפל בתוכו חוויה נפשית-רגשית הנוגעת בדור שלם.
"ויום אחד עוד ניפגש" מאת ליזי דורון. הוצאת כתר, 186 עמודים
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: האישה מן הים

ביקורת ספר: הכלבים בריגה

ביקורת תיאטרון: מסיבת יום הולדת

השולחן: עבודת כיתה

ביקורת ספר: וודקה ולחם