ביקורת ספר: חוקי מוסקבה

דניאל סילבה הוא מחבר מותחני ריגול מצליח מאוד בארצות הברית מאז יצא שם מותחן הריגול הראשון שלו ב-1997, שהיה לרב מכר והביא לסיומה את הקריירה העיתונאית שלו. מאז סילבה עוסק אך ורק בכתיבת מותחנים, כשהוא מתמקד בנישת מותחני הריגול, ובשנים האחרונות הגיבור החוזר שעושה אצלו - ובעבורו - חיל הוא לא אחר מאשר סוכן מוסד ישראלי דווקא בשם גבריאל אלון. בתשעה מותחנים מככב אלון, שהוא גם רסטורטור של יצירות אמנות (והרי לכם אמצעי להעשרת העלילה) וצייר די מחונן בעצמו, האחרון שבהם יצא ממש החודש בארצות הברית. בעברית יצא עכשיו המותחן הלפני אחרון בסדרת אלון, "חוקי מוסקבה". ב"חוקי מוסקבה" נקרע אלון מחיק אשתו (השנייה) הטרייה שעמה הוא מבלה ירח דבש בווילה באומבריה שבאיטליה, ואגב כך גם עוסק ברסטורציה של אחת מיצירות האמנות של הוותיקן, על מנת לפגוש עיתונאי רוסי שהגיע לרומא ופנה לשגרירות ישראל בתביעה לפגוש את הסוכן המהולל כדי למסור לו מידע נפיץ ביותר. בחוסר חשק ניכר מסכים אלון לצאת לפגישה הנערכת בוותיקן. אלא ששניות לפני מימושה מת העיתונאי הרוסי באמצע הקתדרלה, כתוצאה מהרעלה. אבל לא מוות ולא רעל יעצרו את סוכני המוסד המסורים, הנחושים והעזים, וכך מגיע אלון למוסקבה במסווה של איש משרד התרבות שבא לוועידה בינלאומית כלשהי ויוצר קשר עם מחליפתו של העיתונאי המנוח בניסיון לגלות מה בדיוק הוא רצה לספר לו ומאין שאב את המידע. אחרי היסוס מסוים נעתרת העיתונאית ומגלה לו כי מדובר במידע מזעזע אודות אוליגרך עשיר להחריד, בוגר קג"ב, כוחני ודורסני, שעושה הון ממכירת נשק ומעורב בעסקת נשק מפלצתית שעלולה לסכן חצי עולם. אחרי היסוס מסוים נוסף היא מגלה לו שאת המידע העבירה להם לא אחרת מאשר אשת האוליגרך ואם שני ילדיו. רגע אחרי שהעיתונאית מגלה לו את כל זה הוא מלווה אותה לביתה ושם מציל אותה ממוות בטוח בידי שני מתנקשים צ'צ'נים. אלא שכאן מסתבכים העניינים והוא מגיע על לא עוול בכפו לכלא נודע לשמצה, ורק בזכות משיכת חוטים עזה מאחורי הקלעים - כפי שיגלה בהמשך - הוא נחלץ ממנו. בשלב זה, כמובן, לא אלון ולא הממונים עליו לא מוכנים להשאיר את הדברים ככה, וכך נרקמת לה תוכנית מורכבת, רבת סיכונים, שפות וסוכנים משלל סוכנויות ביון, חמושה בשלל אמצעים, גאדג'טים, הסוואות, זהויות בדויות בנויות לתלפיות וכיוצא באלה, כדי ליצור קשר עם המקור ולשים יד על פרטי הנשק והעסקאות. העלילה מתזזת בין מוסקבה לריביירה הצרפתית ושלל ערים ומדינות נוספות, מה שמוסיף נופים, מראי מקום ומותגים לשמחה. הכול כמובן מסתבך ומדמם הרבה לפני שהתסבוכת מגיעה לסוף הטוב (בכל זאת, אלון צריך לחזור לעוד ספרים). בדרך מגלה אלון אבירות מדהימה כלפי כל הנשים במצוקה, עקשנות וכושר אלתור; כל הנשים מצדן נשבות במידה זו או אחרת בקסמיו וכל הסוכנים, מזדקנים כצעירים, מפגינים עצבי ברזל, נחישות עצומה ודבקות במטרה.


סילבה מנפיק כאן מותחן נוסחה מהסוג שיעביר לכם שעות המתנה לטיסה או רביצה ליד בריכה או על חוף ביעילות מספקת, מבלי להעיק על המוח, לא בעת הקריאה ולא אחריה. זה מסוג המותחנים לשימוש חד פעמי, לקרוא ולשכוח. סילבה, וזה אולי קשור גם בעברו העיתונאי, מקפיד לחבר ולקשר את העלילה ואת הדמויות לאקטואליה שמהדהדת את מהדורות החדשות והעיתונים, מה שאמור להדגיש את אמינות הסיפור ולהעצים את אלמנט הפחד, שהרי כל מה שנשמע כה מוכר הוא ודאי אפשרי. ואגב, אם לא זיהיתם משהו או מישהו במהלך הקריאה, אתם מוזמנים לעיין בהערת הסופר ובתודות שלו בסוף הספר, שם הוא מצביע ישירות על אירועים ועל אנשים שמהם שאב השראה. לשם אותה אמינות סילבה גם מקפיד לתאר בפרטי פרטים רחובות, סמטאות, ככרות, בתים, מסעדות ומשרדים ברחבי העולם, בין אם מדובר במטה של סוכנות ביון בלונדון, במסעדה יוקרתית בסן טרופה או בדירה ברחוב נרקיס בירושלים. באותה רוח הוא גם מקפיד לנקוב בשמות מותגים - החל בביגוד וכלה בסוגי יין, לפרט כלי נשק וכיוצא באלה פרטים, המשווים לכל נופך של יודע דבר. זו מן הסתם גם הסיבה שהוא מקפיד לאפיין את גיבוריו הסוכנים לתפוצותיהם לא כג'יימס בונדים אלא יותר כמעין וריאציות על הגיבורים האפרוריים של ג'ון לה-קארה. מעין - אבל לא ממש. כי סוכניו של סילבה, ודאי הבכיר שבהם, אמנם נפצעים, מותקלים ומופתעים, אבל הם גם בעלי תושייה עד אין קץ, מיומנים בנשק ובשליפתו, בעלי כושר ובאופן כללי עשויים ללא חת. זאת ועוד: גיבורו המרכזי של סילבה, אלון, הוא אמנם איש צללים, ובכל זאת מתברר שוב ושוב שתהילתו הולכת לפניו בחצי עולם, ולא רק בפורומים של מרגלים. נו, כן. בעיה נוספת, לפחות בעיני קורא ישראלי ממוצע, היא העובדה שבבליל הבדיון שניטע במציאות בחר סילבה ללהק את הבוס המיתולוגי של אלון בתפקיד אחד מלוכדיו של אייכמן בארגנטינה (ואף לסמנו כאיש שהכניס את אייכמן פיזית למכונית). נקודה זו (המוזכרת יותר מפעם אחת בסיפור) היא עניין קצת בעייתי במחוזותינו, ודאי לאחר שרק השנה, במלאת 50 שנה למבצע הלכידה, הופיעה כתבה גדולה ("הארץ") אודותיה שכללה ראיון עם חלק מחברי החוליה שמנתה ששה אנשים, אחרי שנחשפו שמות כל חברי חוליית הלוכדים לצד פירוט מדויק מי עשה מה, אחרי שפורסמו כבר מספר ספרים מפורטים בנושא, ולמעורבים במבצע הוענק אות הוקרה מטעם המדינה. זו בעיה כשמערבים דמיון במציאות ושותלים גיבורים בדויים באירועים אמיתיים. מוטב לשתול את הבדיה באזורי דמדומים של אירועים שבהם לא ידוע מי בדיוק עשה מה ואיפה, או בתוך אירועים המוניים, שבהם חלק או מרבית המעורבים אינם מזוהים. אינני יודעת מדוע בחר סילבה אחרת, אבל לי אישית הנקודה הזו צרמה וחיבלה בהנאת הבדיה.
שורה תחתונה:
מותחן ריגול נוסחתי שיגרתי, עם גיבור שהוא אחד מבחורינו המצוינים.
"חוקי מוסקבה", מאת דניאל סילבה. תרגום מאנגלית: ניצה פלד. הוצאת ידיעות ספרים. 448 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: סולט

אל תיגע בזמיר: 50 שנה לספר

ביקורת תיאטרון: ולנטינו

מוזיאון ישראל המחודש: הצצה ראשונה

ביקורת ספר: רוסאורה בשעה עשר