ביקורת ספר: חיוך של דולפין

לקצין המשטרה אסף יקותיאלי, גיבור המותחן של נחושתן אוקון "חיוך של דולפין", יש חולשה לבלש משטרתי פיקטיבי אחר, המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון. לי עצמי יש חיבה לבלשי המשטרה הבדיוניים והאנושיים הללו, וחיבת הכחול-לבן שלי הייתה שמורה שנים לבלש המשטרה מיכאל אוחיון של בתיה גור ז"ל. כשקראתי על גב ספרו של אוקון תיאור קצר של יקותיאלי, חשבתי לעצמי כי מסתמנת אופציה לגיבור חדש כלבבי. זאת ועוד: גב הספר הבטיח גם עלילה שמתרחשת בקובה, מדינה שנמצאת ברשימת מחוזות המשאלה שאליהם אני רוצה להגיע ביום מן הימים מאז שקראתי לפני שנים את המותחן של מרטין קרוז סמית "מפרץ הוואנה". גם שורה של אלבומים מצולמים מקובה שדפדפתי בהם במשך השנים שכנעו אותי - למרות כל הסרטים הדוקומנטריים ודיווחי החדשות המרתיעים - שאני רוצה לנסוע לשם. כן, גם לי, כמו ליקותיאלי הבדוי, יש חולשה למכוניות ישנות, בעיקר אמריקניות, מסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת (ויפה עשה מעצב העטיפה שהנציח אחת כזו על הכריכה). נתוני הפתיחה, אם כן, נראו מבטיחים. עמדות הזינוק לעלילה הן אלה: קצין משטרה בכיר ונשוי באושר לטעמו - אסף יקותיאלי האמור, שיצא עם אשתו הבלשנית הקוגניטיבית לחופשה במקסיקו, תופס אותה במקרה בזרועות גבר אחר ומרוב פגיעה וזעם בורח לקובה. רגע אחרי שהוא מגיע לשם, הוא נענה לבקשת מפקדו בישראל לטפל בהחזרת גופתו של תרמילאי ישראלי שמת בעת צלילה. בהיותו יסודי ועקשן וגם מחפש במה להתעסק כדי להסיח את דעתו מאשתו ומהמסרונים שהיא משגרת לו, הוא לא רק מטפל בסידורים הביורוקרטים, אלא גם יוצא לברר (במסע חוצה קובה) מה בדיוק קרה, איך ולמה, וחושף בהדרגה סוד שאותו הוא חייב - איך לא - לפענח. מה שמתחיל בקובה נמשך בישראל, מה שטבע במפרץ החזירים לחוף חירון צף ועולה בין מבשרת ירושלים לשכם. ובתוך הניסיון לפתור את הסוד שמאחורי תעלומת מותו של התרמילאי, מתחבט יקותיאלי הנבגד גם במצב נישואיו, מתגעגע למה שכבר לא יהיה לעולם, לא מסוגל להתנתק ולהתקדם וגם לא להפוך דף ולהתחיל מחדש. הבעיה המרכזית במותחן של אוקון היא שהוא פשוט לא ממש מותח. אם בהתחלה עוד נדמה שבין החזרות הבלתי פוסקות על כל מיני אמירות ומשפטים ("הכול בגלל שכם") צפון איזה טוויסט שתיכף יגיע בעלילה ושכל המלל הזה נועד כדי לאתגר את הקורא, מהר מאוד מתברר שלא. מתברר שכל החזרות הללו אין בהן דבר זולת נדנוד מרגיז-עד-מעצבן וחסר תוחלת, שרק מורח סיפור עלילה קטן, פשוט ונטול הפתעות.


לתעלומת המתח יש שני חלקים בעצם, שפתרון האחד - טביעת התרמילאי הצעיר - הוא לא רק פשוט ובנאלי, הוא אפילו מופיע - זהירות, ספוילר! - בצורה ישירה בתקציר שעל גב הספר. חלקה השני של התעלומה, ובעצם הגורם בעקיפין למות התרמילאי ששב ומציף אותה, מוגדר מוקדם מאוד בספר כסוד שנוצר בפעולה כושלת של צוות סיירת מובחרת. בז'אנר המותחנים, זה מסוג המהלכים שמצמצמים מאוד את טווח פתרון החידה, מה שפועל לטובת הסיפור אם המחבר שולף ברגע קריטי הברקה לגמרי לא צפויה ומפתיעה, או לחילופין מסיט את המוקד למשהו אחר, למשל התמודדות פסיכולוגית טעונה וסמויה בין הגיבורים. אוקון אינו עושה אף אחד מאלה. הסיפור נגמר כמו שהוא מתחיל, בפתרונות קטנים, מתבקשים וצפויים לפלונטר שהוצג בתחילה. לאורך הדרך שנמשכת כמו מסטיק גם בין נופי קובה רוחשי החום, עשן הסיגרים, הרום והמקצבים הלטיניים, אוקון גם אינו מציע שום פיתולים לא צפויים או הפתעות: אין דמויות משמעותיות שמתווספות, לגיבורים לא קורה שום דבר מסמר שיער, לא מתגלה שום מידע חריג, מפליל, חשוד או סתם מבלבל. עודף הפטפטת המעגלית גם אינו עושה חסד עם עיצוב הדמויות ואינו מוסיף להן סימפתיה. יקותיאלי, שמתחיל את המסע כגבר פגוע, מנסה להבין מה השתבש בחייו האישיים, וכבלש חוקר מצוין ומיומן הופך מפרק לפרק לסוג של נודניק מעצבן שעושה רושם שהוא כמעט נהנה להיות נעבעך, אחד שלא מסוגל לקבל החלטות חד משמעיות, שמצטט כל הזמן אחרים; גבר שלקח את עניין ההתחברות לרגשות הרחק ועמוק מדי אל תוך טריטוריות התסבוך; אחד שמתברבר ומברבר בלי סוף, חוקר שלוקח לו נצח קטן לפתור תעלומה פשוטה, שאם היה לו ברק בהתחלה, הוא דהה לגמרי בשמש של קובה והשאיר אותו בסופו של דבר איש אפרורי ומהוסס - לא במובן של המתלבט לטובה, אלא של המתחבט נטול עמוד השדרה או כושר ההכרעה. בסופו של דבר הייתה לי הרגשה של החמצה. הכול היה שם ברמת הסקיצה למותחן: קווי מתאר לעלילה, קווים לדמותו של גיבור מרכזי בעל נתונים להפוך לגיבור חוזר, תפאורה זרה ומסקרנת. אלא שהעלילה לא פותחה כראוי ולחילופין גם לא צומצמה לממדי נובלה הדוקה. והדמויות - הן טבעו בים של תיאורים, משלבי שפה וביטויים שלאיש - לא למחבר ולא לעורכיו, לא היה כנראה לב לקצץ בהם, לוותר ולמחוק. אם לנקוט ניסוח ברוח מה שעובר על הגיבור בספר - מן הראוי היה שיקותיאלי יעבור טיפול זריז, יעשה לעצמו סדר בראש, במחשבות ובחיים, ורק אז יסתובב בעולם ויפתור תעלומות. עדיף מותחות.
שורה תחתונה:
קובה תצטרך לחכות לי, ואני אחכה לדגם משופר של יקותיאלי.
"חיוך של דולפין", מאת נחושתן אוקון. ידיעות ספרים, 285 עמודים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: ימי שלישי עם מורי

ביקורת ספר: אוניית המגדלור

ביקורת תיאטרון: כסף עובר ושווא

ביקורת קולנוע: זה מסובך

תערוכת יודאיקה טוויסט