ביקורת ספר: טווס בחדר מדרגות

בספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", עסקה גלית דיסטל אטבריאן בהתמודדות של אישה עם החריגות של בנה, כשחלק מהותי בהתמודדות הוא עצם ההכרה וההגדרה של אותה חריגות. בספרה החדש, "טווס בחדר מדרגות", יש שלושה גיבורים, אחים, שמתמודדים עם חריגותם המשפחתית, וגם במקרה שלהם חלק מרכזי מאוד בהתמודדות - ובעלילה - הוא עצם ההכרה בדברים ובהגדרתם. ואם בספר הראשון הפיל שדיסטל אטבריאן הכניסה לחנות החרסינה של החיים היה אוטיזם, הפעם זו אלימות במשפחה וגווני ההרס השונים שהיא זורעת בחיי נפגעיה לסוגיהם.

איב, סאן ולורן עמיזדה הם שלושה אחים שגדלו ברמת גן בצל התעללויות שנשארו נעולות מאחורי דלת הדירה בת שלושת החדרים, שבפתחה היה תלוי גובלן שרקמה האם, של טווס. איב, סאן (שכולם קוראים לו סאני) ולורן (ובסדר הלידה הנכון: איב, לורן וסאני), ששמותיהם, כפי שמגדירה איב (ששינתה את שמה לחווי בגיל 18) הם "מופת של פרובינציאליות וחוסר מודעות, החלומות באוויר והראש באדמה, בעיקר מהבושה", הם בפתח הספר שלושה אנשים בוגרים, שכל אחד מהם חבול ופצוע אחרת מילדות האימים שחווה, וכל אחד מהם מעמיד פנים, בעיקר כאמצעי הגנה עצמית, שהוא שולט בחייו, ושאלה מתנהלים בצורה סבירה, במסגרת המגבלות הנתונות.

איב הבכורה, היא רווקה בת 43, עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות אנשים בסיכון, שגרה בדירה שכורה עם שותף שעומד להתחתן (ועל כן גם עם חברתו), מזכירה לעצמה תמיד שלעולם לא יהיה לה בן זוג, ונוטה להתעכב על "דברים קטנים (ש)מרתקים אותי יותר מדברים גדולים". ובכל זאת, בחלוקת התפקידים המשפחתית היא המטפלת, ההגיונית, זאת שאפשר תמיד לסמוך עליה, וכשהיו ילדים היא אכן דאגה יותר מכל לאחיה.

סאני הוא הגאון שאובחן בילדותו כמחונן - עוד סיבה לאביו לשנוא אותו - בעל תואר בפילוסופיה, אבל מובטל כבר שנים (מאז מות האם, שאת עלבונה הוא תובע כל השנים) ומשחית את זמנו בחצר של צדיק מקומי מטעם עצמו. הוא נשוי לרחלי, שעובדת בדוכן תכשיטים בקניון ומאוהבת בו עד כלות, אבל הוא ממש לא בה, ויש להם בת פעוטה ששמה אושר (!), שהוא מתנכר לה ומתעלם ממנה.

צעקה הפוכה

גדר חיה

האנאלפביתית שידעה לקרוא

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו