ביקורת ספר: טוני וסוזן

"טוני וסוזן", מאת הסופר האמריקני המנוח אוסטין רייט, מגיע אלינו באיחור. לא איחור אופנתי, אלא איחור מהסוג שגורם לא אחת לספרים טובים לחמוק מתחת לרדאר של מו"לים מבקשי זכויות תרגום. אבל ראשית - מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, ושנית - גם במולדתו לא זכו הספר ומחברו לתשומת הלב הראויה בעת צאתו בשנת 1993, וגם שם התעורר המו"ל מחדש בשנה שעברה ושב והוציא את הספר לאור, הפעם תוך הגדרתו ומיצובו כיצירה ספרותית איכותית וחשובה. "טוני וסוזן" (למרות השם הסתמי והלא זכיר) הוא אכן ספר מצוין וגם מאוד קריא ומהנה. זהו בעצם סיפור בתוך סיפור, מותחן בתוך רומן, שהחוליה המרכזית המקשרת בין שניהם היא הגיבורה הדמיונית של סיפור המעטפת, סוזן מורו, אישה בסוף שנות ה-40 לחייה, מרצה לספרות אנגלית במכללה, נשואה לרופא ואם לשלושה, הקוראת את כתב היד של מותחן שכתב האקס שלה, אשר שלח אותו אליה בבקשה שתקרא כדי שתביע את דעתה. סוזן קוראת את המותחן, והקוראים איתה. המותחן עצמו מצמרר ומרתק מהפרק הראשון שלו. גיבורו הוא טוני, מרצה למתמטיקה, נשוי באושר רב ואב לבת מתבגרת. במסגרת חייו השגרתיים והמסודרים יוצאים השלושה לחופשה משפחתית שגרתית, אלא שהפעם הם מחליטים לנהוג כל הלילה בכביש המהיר, במקום לעצור לשנת לילה במלון בדרך. בנקודה זו הכול משתבש למשפחה הנורמלית הזו, כשהיא נתקלת בחבורת בריונים שמפעילה נגדה מה שמכונה "זעם כבישים" שרירותי ומזוויע רק לשם הנאתם החולנית. מציאות חייו של טוני מתרסקת לרסיסים והוא נאלץ להתמודד עם מציאות שונה, בודדה ומבעיתה. סוזן קוראת את עלילותיו של טוני במשך מספר ערבים שבהם בעלה הרופא נמצא מחוץ לעיר בכנס מקצועי כלשהו. היא לבדה בבית עם שגרת העבודה והילדים, עם הזיכרונות מימים עברו השבים ופולשים למציאות הנוכחית שלה, זיכרונות מבעלה הראשון אדוארד, מחבר המותחן, שאיתו כמעט לא הייתה בקשר ב-20 השנים שחלפו מאז גירושיהם. במקביל לקריאה נזכרת סוזן בשאיפות הכתיבה הכושלות אז של אדוארד, מנסה להבין איך האיש שהכירה אז ברא את טוני שמהפנט אותה כעת. ואגב כך היא גם חוזרת ובוחנת את האירועים ואת הבחירות בחייה אז, וכפי שהדברים נראים לה ממרחק הזמן.


רייט הצליח לבנות כאן שתי עלילות בעלות חיבור קוהרנטי ומוצדק (הסיפור בתוך הסיפור איננו סתם תרגיל ספרותי. לנוכחותו יש הצדקה והיגיון וחשוב אולי מכל - איכות מרתקת), ששתיהן ביחד וכל אחת לחוד לוכדות את הקורא בפיתוליהן וברובדיהן. הוא גם הצליח לברוא גלריה של דמויות, נוכחות ונפקדות, שמשרטטות קשת אנושית שלמה, ממוכרות ומעוררות הזדהות ועד מוזרות ומפלצתיות, מרובעות וחריגות, מבוגרות וצעירות, שפויות ומטורפות, יצריות וקרירות. הספר נע ומחליק בטבעיות ובקלילות בין מישורים ספרותיים ורבדים - בין עולמה של הגיבורה לעולם שאודותיו היא קוראת, בין הסיפור הפנימי לחיצוני. באותה קלות וטבעיות הוא גם נע בין מישור ההווה לעבר הספרותי, בין זיכרונות לפרשנות שלהם מקץ שנים, בין משמעות של בחירות חיים בזמן שהן נעשות למשמעותן בדיעבד. אבל ההברקה הגדולה ביותר בעיני - ואולי זה משום חיבתי היתרה לספרים שכך או אחרת עוסקים בכתיבה ובספרים - היא באופן שבו מצליח רייט לשלב בכל זה את דילמת הפער שבין סופר לספרו. סוזן, שתוהה לאורך כל הספר מדוע בכלל שלח אליה אדוארד את כתב היד ולמה דעתה כה מעניינת אותו, מנסה אגב קריאה לזהות קווים מקבילים בינו לבין גיבור סיפורו, למצוא את אדוארד המוכר לה בטריטוריה הספרותית הזרה שברא ובהמשך להבין איך האיש שהכירה יכול היה ליצור גיבור כמו טוני וסיפורו. הניסיון שלה לחבר את היוצר עם היצירה הוא נטייה מאוד נפוצה בקרב קוראים. הכוונה בדרך כלל אולי טובה (להחמיא, להפגין קירבה, קריאה מדוקדקת או בקיאות בביוגרפיה של הכותב), התוצאה מעוררת לא אחת רגשות מעורבים עד לא נוחים בכותבים, הנדרשים למגננות מבית היוצר של "אין לי אחות". תחשבו רק על כמות הפעמים שקראתם ראיונות עם סופרים שבהם הם נדרשו לסוגיית ה"כמה מהספר זה אתה", והשיבו במשהו על סקאלת "הכול ושום דבר לא אני". רייט מצליח כאן בהברקת כתיבה לתאר את הפער המובנה הזה, לצד הרצון המובנה בקורא המכיר במידה כלשהי את הכותב לבטל אותו, בדרך עקיפה וחכמה, מתוך כל מה שסוזן מחפשת ולא מוצאת, מתוך הפרשנויות והתובנות המשתנות שלה, שמשפיעות כמובן גם על הקריאה שלה. ואם נדמה בראשית הקריאה כי התעלומה המרכזית המבקשת פתרון היא זו המוצגת בפתח הסיפור של טוני, הסיפור שבתוך הסיפור, הרי שככל שהעלילה מתקדמת מתברר כי השאלות המהותיות הן אלה הצצות ומתחדדות בחייה השגרתיים לכאורה של סוזן, שעם סיום קריאת סיפורו של טוני צריכה לסגור את הקצוות הפתוחים בסיפור שלה. "טוני וסוזן" היה הפתעה מענגת לטובה. מאחורי השם הסתמי מצאתי ספר שהתברר כקריא מאוד מהעמוד הראשון, ספר שקשה היה להניח לו, מעורר מחשבה, משקף ומתעד מציאות חברתית ופסיכולוגית, ספר חכם ומתוחכם מבלי להתחכם.
שורה תחתונה:
ספר קריא, סיפור מצוין, ספרות טובה. מומלץ מאוד.
"טוני וסוזן" מאת אוסטין רייט. תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר; 407 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: טייארה

ביקורת תיאטרון: גן הדובדבנים

ביקורת קולנוע: עוד אני הולך

ביקורת ספר: בבטן הלווייתן

ביקורת תיאטרון: סונטת קרויצר