ביקורת ספר: ילדה מיותרת

"ילדה מיותרת" הוא מותחן פסיכולוגי שמצליח ללכוד את הקורא ולא להרפות ממנו עד הסוף, להפחיד ולהיות עוכר שלווה וטורד מנוחה גם אחרי שהקריאה תמה, וכל זה למרות שמהות הפשע וזהות הפושעים ידועה לקורא מן ההתחלה. קרול טופולסקי, מחברת הספר הבריטית, היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, שבין השאר הייתה בעברה גם קצינת מבחן ומנהלת מרכז סיוע לנפגעות אונס ולנשים מוכות. המידע הזה, המופיע גם על גב הספר, מעניק לסיפור המצמרר, המרתיע והבלתי נתפס - בעיקר משום שאיננו רוצים להאמין שזה אפשרי - אחיזה אותנטית במציאות, כאילו מאותת שהמחברת יודעת על מה היא מדברת. טופולסקי מספרת את סיפורם של ברנדן ושרילין גטרידג', זוג צעירים שאפתניים ומאוהבים שהכירו בחברת רואי החשבון שבה עבדו. הוא רואה חשבון (שמתמנה בשלב כלשהו כשותף), היא מנהלת כוח אדם, שניהם ממשפחות פשוטות בהיררכיה הבריטית החברתית, שהתקדמו ועלו, אם תרצו - המציאו את עצמם מחדש בזכות עבודה, חריצות והתמקדות במטרה. הם נישאים, עוברים לסניף מנצ'סטר של החברה, קונים ומשפצים בית ומביאים לעולם ילדה שעשו כל מאמץ לא להוליד אותה. סמנתה הקטנה מפרה את שלוות הזוגיות שלהם. הפתרון של הצמד, שלא מצליח להסתגל לתינוקת שגדלה לפעוטה וגם לא להורות, הוא להרוג אותה. הפרטים הבסיסיים הללו מתחוורים לקורא חיש קל, כבר בפרקים הראשונים של הספר. התעלומה, אם כן, איננה מה קרה (פעוטה נרצחה) או מי עשה את זה (הוריה), השאלה היא מה הביא אותם לכך, איך הם יכלו, אילו מין מפלצות שוכנות בתוך האנשים הללו. והתעלומה הזו, איך בני אדם מסוגלים למעשים כל כך לא אנושיים ומזוויעים, היא שעומדת במרכז הסיפור, אותו מספרת טופולסקי בשורה ארוכה של קולות שונים של אנשים שאיכשהו נגעו בחיי ברנדן ושרילין, החל בקרובי משפחה ועמיתים וכלה בשכנים ובשוטרים ובסוהרים. יתרונו של המבנה הזה, רב פנים, זוויות וקולות, הוא שהוא מחבר את חלקי התמונה והתעלומה כמו פיסות פאזל גדול שמצטרפות זו לזו עד שרואים את התמונה כולה. זה מרתק וסוחף ומוסיף עוד אלמנט של מסתורין-אימה למותחן. חולשתו, או הקושי הטמון בו, הוא הצורך ליצור קולות מובחנים זה מזה בסגנונותיהם - משימה ספרותית קשה, ודאי כשמדובר בעשרות דוברים. משימה שטופולסקי לא ממש מצליחה בה. חלק מהדוברים שלה נשמעים אותו הדבר. לזכותה ייאמר שבמקרה הזה, כיוון שמדובר במותחן שונה וייחודי, הפן הספרותי-סגנוני הוא משני לפן הסיפורי-תוכני.


ומהבחינה הזאת טופולסקי עושה עבודה טובה מאוד. צעד אחר צעד, דובר אחר דובר, היא חושפת ומגלה עוד ועוד פרטים ועובדות על גיבוריה המזוויעים ועל הקשר הזוגי שלהם, קשר שהם מכנים "אהבה של נשמות תאומות", והוא בעצם סוג של סימביוזה חולנית. כך מגלה הקורא כי שמה המקורי של שרילין היה לינדה, שהייתה ילדה דחויה לעומת אחותה המוצלחת והאהובה וכי אמה אושפזה מספר פעמים בבתי חולים לחולי נפש, לאחר שעברה התמוטטויות. שאמו של ברנדון מתה בילדותו ואביו נטר לו על כך. שאביו נישא בילדותו לשתי נשים נוספות ואת הראשונה נהג להכות. ועוד מגלים הקוראים במקביל כיצד השפיע הרצח על חיי כל מי שאיכשהו נגע בפרשה ובמעורבים בה. העובדת הסוציאלית שלא הייתה מספיק ערנית וכרעה תחת עומס תיקים ופספסה לחלוטין את ההזדמנות לאתר ולהציל את הפעוטה. השכנה החטטנית שבלשה והרגישה שמשהו לא בסדר והתלוננה והזעיקה את הרשויות, אבל במקרה הזה לא חיטטה מספיק. השוטר שמצא את הפעוטה המתה ומראות הזוועה חרטו בו טראומה שאינו מצליח להתאושש ממנה. וכן הלאה וכן הלאה. בסופו של סיפור טופולסקי לוקחת את רעיון הסימביוזה בין שני אנשים, בין ברנדן לשרילין, עד לקצה, שבו הם נהפכים ליישות אחת, ברנדלין, שגם מדברת בקול אחד. הסוף, לטעמי, בוודאי באופן שבו מממשים השניים, הכלואים בבתי כלא נפרדים, את האיחוד במובן הפיזי, הוא קצת מופרז ועל כן פוגע קצת באמינות הסיפור. אבל בניכוי ההקצנה הזו, מדובר במותחן פסיכולוגי אפקטיבי, שבוחן את גבולות האנושיות מזוויות שונות, בהקשרים שונים. טופולסקי מציבה סימני שאלה סביב מושגים כמו אהבה, זוגיות, הורות ומשפחה, והכול באמצעות עלילת מותחן קריא ועוצר נשימה. דווקא משום כך הספר ממשיך להעיק ולהטריד גם הרבה אחרי שמסתיימת הקריאה ונפתרות כל התעלומות.
שורה תחתונה:
מותחן פסיכולוגי מצמרר, שמתפענח כמו פאזל וטורד מנוחה גם אחרי תום הקריאה.
"ילדה מיותרת" מאת קרול טופולסקי. תרגום מאנגלית: דפנה ברעם. 260 עמודים, הוצאת עברית

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל המשוררים ה-14: חוגגים במטולה

ביקורת תיאטרון: גבירתי הנאווה

ביקורת ספר: שגיאות קטנות

פסטיבל האופרה בירושלים ובמצדה

ביקורת ספר: ואולי לא היו