ביקורת ספר: ילד 44

טום רוב סמית, סופר אנגלי, כתב את המותחן "ילד 44" - שהוא גם ספר הביכורים שלו - בהשראת שרשרת רציחות אמיתית שבוצעה ברוסיה הסובייטית בידי אנדריי צ'יקטילו, שכונה "המרטש מרוסטוב". כאילו לא די באפלת המשטר הקומוניסטי שבימיו אירעה הפרשה האמיתית, העביר סמית את עלילתו הבדיונית-ריאליסטית עוד אחורה בזמן, לשנות החמישים ולעידן משטר האימים של סטלין. העלילה מתרחשת ברובה בשנה שקודמת למותו של סטלין ובחודשים שאחרי מותו. העיתוי המכוון ומתוזמן בדייקנות מספק לסמית את האפשרות לספר את הסיפור שסביב הסיפור, סיפור המסגרת שמפחיד ומזעזע במובנים רבים הרבה יותר מעלילת הפשע שבספר - סיפורה של החברה הרוסית שנאנקה ונחנקה, עוותה והתעוותה תחת משטרו המפלצתי של סטלין. לב דמידוב הוא סוכן צעיר, נאמן ומבטיח, המשרת במג"ב - המשרד לביטחון המדינה של רוסיה הסטליניסטית. הוא מאמין באמונה שלמה בצדקת הדרך והשיטה והמערכת. בשם השיטה והאמונה (והוראות הממונים עליו) הוא רודף עד חורמה (ואם צריך גם עד מוות) כל מי שנחשב או נחשד כמאיים או מערער על ערכי השיטה, על סדריה ועל מנגנוניה.


כשהוא נשלח לשכנע את משפחתו של סוכן עמית כי בנם נהרג בתאונה מצערת ולא נרצח כפי שהם טוענים - שהרי אין רצח ברוסיה הסובייטית, ממש כשם שאין פשע פלילי במדינה, אלא רק פשעים נגד המדינה - הוא ניגש למשימה מתוך שכנוע מלא. ובכל זאת, משהו בו נדרך. בהמשך, בעת מרדף אחרי חשוד בפשע נגד המדינה, משהו באמונתו הבלתי מעורערת נסדק נוכח שרירותיות המרדף ואכזריות עמיתיו. כשנאמר לו שאשתו המורה נחשדת בריגול והוא נדרש לחקור אותה ולהפליל אותה, משהו בו נשבר ומתנגד, למרות שיחסיהם אינם קרובים ובעבר אף חשד בה שהיא בוגדת בו. הבחירה באשתו, בעצמאות מחשבתית, בגישה תבונית, חורצת את גורלו המקצועי-אישי במשטרת החושך הסטליניסטית: הוא מורד בדרגה, מושפל, עננת חשדות מרחפת גם מעליו. הוא נשלח לסוג של גלות, מתנכלים להוריו ואשתו שוברת את רוחו כשהיא מנפצת סופית את בועת האשליה של נישואיהם. ודווקא במקום הנמוך הזה, נרדף, מוקצה, מנושל ממעמדו ומרכושו, מבודד, מתוסכל וחסר כל, הוא נשאב-נסחף לחקירת פשע שאיש לא מודה באמת בקיומו, חקירה שנהפכת למצוד אחרי רוצח סדרתי נורא, שרשויות אכיפת החוק אינן מוכנות כלל להודות בקיומו. במסגרת בנייה מחדש של יחסיהם, מצטרפת אשתו למצוד כשותפתו. המצוד מתפרס על פני מאות קילומטרים של רוסיה הקפואה של שנות החמישים, מדינה שאזרחיה חוששים זה מפני זה ומידו הארוכה מדי של הממשל, חברה ענייה, נגועה בשחיתות ופרנואידית, שבה המשטר הוא גם משטר המחשבות.


סמית כתב מותחן קצבי, קצר נשימה ומפחיד, שבו הצליח לשחזר את אווירת הטרור של ימי המשטר הסטליניסטי. דווקא הפן הזה, המשרטט באותנטיות משכנעת ימים אפלים של דיכוי נורא, הוא הפן המרשים והחזק ביותר בספר, אפילו יותר מתעלומת הרצח, אף שזו מתוארת בדקדוק מצמרר. דווקא מתוך התיאורים הבלתי-תלויים לכאורה, מתוך האמפתיה לגיבורו ובאמצעות השינוי וההתפכחות שהאיש עובר, מצליח סמית להטעין בעלילה שפע ביקורת על אותו עידן ועל אותה חברה, על מערכותיה השונות ועל הצייתנות המבעיתה שגילו מיליוני אנשים למנהיג רצחני ולשיטות הדיכוי האפלות שלו. ככל שעולה מפלס המתח שבסיפור, כך גוברת גם תחושת המחנק שהוא יוצר בקורא, הנלכד לא רק בקורי העלילה, אלא גם בלבה של רוסיה האפלה ההיא.
שורה תחתונה:
מותחן קצבי ומרתק, עם ערך מוסף רב יותר מעלילת המתח עצמה.
"ילד 44" מאת טום רוב סמית. מאנגלית: הדסה הנדלר. הוצאת כתר, 432 עמודים.

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

ביקורת ספר: מתי כבר יהיו חדשות טובות

ספר חדש: מעבר לגבול

ביקורת ספר: אהבה מטרידה

ביקורת תיאטרון: הרפר ריגן

ביקורת קולנוע: ג'ולי וג'וליה