ביקורת ספר: כל הימים

בין כל הסופרלטיבים השחוקים עד דק בעולם הספרים (מטלטל, מרתק וכיוצא באלה), קשה למצוא אחד שימצה את סערת הנפש השקטה שמחולל בקורא (ובעיקר בקוראת) הספר "כל הימים", ולא יישמע נדוש וזה חבל - כי הרומן המרוכז הזה (213 עמודים בסך הכול) הוא מקסים ונוגע ללב ועצוב וכובש, אבל באופן לגמרי ייחודי ושונה מאחרים. קתרין גרלוף, סופרת גרמנייה שזה ספרה השני (הראשון שיוצא בעברית), מספרת בו בזיג-זג בין דורות ודמויות סאגה משפחתית-נשית, את סיפורן של ארבע נשים וארבעה דורות במשפחה גרמנית אחת, סאגה שראשיתה בגרמניה המזרחית הקומוניסטית הנבראת למציאות של אחרי מלחמת העולם השנייה, ומגיעה עד ברלין בת ימינו. גרלוף עצמה נולדה במזרח גרמניה וחיה היום בברלין, ולכן מכירה היטב את החוויה הסביבתית-חברתית הזאת ואת משמעותה האישית המשפחתית. אולי משום כך היא מיטיבה כל כך לארוג יחד בסיפור הזה את הפרטי-אישי עם הלאומי-חברתי, מיטיבה להעביר אווירה ותחושות ולצבוע את הסיפור המשפחתי המורכב הזה בעשרות גוונים של אפור אנושי ביותר. הסיפור מתחיל במפגש מקרי, לכאורה סתמי, אבל ממש לא: בפארק עירוני, על ספסל לשפת אגם קפוא, מתיישבת ביום חורפי אחד יולי, צעירה בת 17, עם בטן גדולה של הריון מתקדם מאוד ושיער צבוע בירוק, לצד קשישה עטופה בשכבות בגדים המספרת לה כי כבר זקנה, ו"הראש שלי כמו מסננת... המילים הולכות לי לאיבוד... כל מה שאני אומרת מונח שם בקרקעית האגם... אני נשארת על הספסל כדי שהאגם יחזיר לי את כל המילים שלי". משהו בקשישה נראה ליולי קצת מוכר. הקשישה, ששמה קלרה, מרגישה בחושיה גם היא משיכה-קרבה לא מובנת לצעירה המשונה עם השיער הירוק. והמסע של כל אחת מהן - של יולי אל תוך אמהות ראשונה ומאוד בודדה, ושל קלרה להציל כל מה שביכולתה מזיכרונה האובד - נהפך גם למסע חיפוש של שתיהן, זו אחר זו. די מהר מתחוור לקוראים הקשר בין שני קצותיה המנותקים של השרשרת האנושית הזו, יולי וקלרה, קשר שנותר עלום לשתיהן, קשר שאופן ניתוקו וסיבותיו מתבהרים רק בהדרגה לקוראים, ורק באופן חלקי, בהדרגה, לשתי הגיבורות. יולי היא בעצם נינתה של קלרה, והיא אינה יודעת כלל אם זו עודנה חיה, ואם כן - היכן היא ובאיזה מצב בריאותי-נפשי. שתי חוליות, שני דורות, חסרים בתווך ומתמלאים בהדרגה, ככל שקלרה מצליחה לשוב ולהיאחז - ולו רק זמנית - בפיסות מעברה ואף להתפייס איתו במידה כלשהי, וככל שיולי, האם הטרייה, מצליחה להתחיל להתמודד באמת עם חייה החדשים, עם עתידה, מתוך קבלה והשלמה עם עברה. גרלוף מצליחה לספר את כל הפרטים ולהעביר את מלוא עוצמותיהם של רגשות סותרים, משתנים ורבים במינימום מילים, בשפה עזת מבע וצבעים ועם זאת מאוד תמציתית ומדויקת, קריאה ונגישה.


קלרה הייתה בצעירותה יפהפייה שופעת ובלונדינית שנישאה לגבר נאה שדמה בשעתו לכוכב קולנוע. הוא התגייס ללחום בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, היא נותרה בכפר עם תינוקת פעוטה. אחר כך הוא ישב בשבי הרוסי, והיא נהייתה "זונה של רוסים" בתמורה למזון ולכסות לה ולבתה. לימים נהפכה לפעילה במפלגה הקומוניסטית, ואחריה גם בעלה ששב מהשבי. אחר כך חלתה בסרטן ועברה כריתה כפולה, ומאז בעלה לא נגע בה עוד. בתה היחידה, ניתקה עימה את הקשר כשבגרה והצליחה להתרחק באמת מאמה. בקצה השני, יולי שגדלה עם אמה והייתה קשורה לסבתה, איבדה את שתיהן בתאונה שגרמה לה למשבר נפשי קשה ועמוק. אחרי תקופה של טיפול אינטנסיבי, חמושה בתרופות ובהמלצות להמשך טיפול, שוחררה לבדה לעולם והיא בת 16 וקצת בלבד. היא נשרה מלימודים, חיה בעזובה פיזית ונפשית ונכנסה להריון. רק המיילדת, אישה חמה באמצע החיים, דואגת לה ומסייעת לה אחרי הלידה למצוא את דרכה קדימה תוך ניסיון לאחות קצת את פאזל חייה ומשפחתה האבודים. קלרה מאושפזת בבית אבות, שם מלבלב רומן בינה לבין מאושפז אחר, אהרון, רומן שהוא באמת הזדמנות אחרונה לאהבה לשני אנשים על סף תהום השכחה של חייהם, שחווים הבהובים אחרונים ועזים של זיכרון, מודעות וצלילות, רגע לפני החושך הגדול של האלצהיימר המקנן בהם. הוא ניצול שואה שכל משפחתו הושמדה בה. היא הקומוניסטית הגרמנייה שהעדיפה להיחשב ארית, שאיננה יודעת בדיוק - ואולי מעדיפה שלא לדעת - מה עשה בעלה במלחמה. כמו סופרים גרמנים איכותיים נוספים, גם גרלוף מצליחה לפתוח צוהר לנפשות שסועות, מיוסרות ואמביוולנטיות של גרמנים, בני דור מלחמת העולם השנייה ובניהם, בני הדורות שאחריה, בני דור העידן הקומוניסטי הרודף-חונק-מדכא במזרח גרמניה ובני הדור שאחריו. היא מצליחה גם לשלב הכול ביחד למקשה אחת, לסיפור אחד, שבו הפרטי והלאומי מתערבבים זה בזה, משפיעים ומשנים חיים וגורלות. והכול כן, אותנטי, מעורר מחשבה ושורט בנשמה. שתי בחירות נוספות שעשתה הסופרת מעניקות לסיפור עוצמות נוספות ומנווטות אותו הרחק מעבר למסלולים הסטנדרטיים של דרמה משפחתית: הבחירה האחת היא ביצירת סיפור בין-דורי שהוא נשי בלבד, והאחרת היא הבחירה שלה לנהל את מסען של הגיבורות זו אל זו גם כמרוץ נגד הזמן האוזל מול עצמו, נגד הזיכרון שאובד בקרב האבוד מראש נגד המחלה אולי הכי איומה שיש. כך, למשל, מתארת גרלוף את אחד המפגשים בין אהרון לקלרה, את אהבתם המנחמת והמייאשת: "הוא מביט בה, באישה שהתאהב בה. בגילו המטורף, בגיל שמונים. בשל הפחד למות והפחד לאבד את צלילות הדעת. בגלל הייאוש, ומפני שאת אף אחד לא מעניין יותר שהוא יהודי שנשכח. חוץ מקלרה, שמבקשת תמיד לדעת מה היה בעבר ולא יכולה להניח לשאלות האלה. כאילו יש עוד טעם לדבר על זה היום, כאן, בתחנה האחרונה הזאת, שבה כולם רק מחכים. לכך שהגוויעה, לכך שהנשימה האחרונה, תהיה מוצלחת".
שורה תחתונה:
ספר עצוב להפליא ומקסים להכאיב.
"כל הימים", מאת קתרין גרלוף. תרגום מגרמנית: גדי גולדברג. 213 עמודים. הוצאת חרגול, עם עובד

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: סטאר איילנד

ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן

ביקורת ספר: הזאב האדום

ביקורת ספר: מיטה