ביקורת ספר: לא קרה כלום

רפי גבעון, גיבור ספרו של גיא מאירסון "לא קרה כלום", הוא הישראלי הממוצע באמצע החיים. בן 40 פלוס, סוכן ביטוח בעל משרד קטן, נשוי שנים מכוח ההרגל בשגרתיות אפרפרה לדורית, ואב לשני ילדים, בת ובן מתבגרים (בשלבים שונים). הם גרים במרכז (אבל לא בתל אביב), בשכונה בסדר (אבל לא יותר. חלום מגדל היוקרה התממש למציאות של רב-קומות עם שכנים מבאסים), בדירה לא קטנה (אבל לא באמת גדולה. חדר העבודה של רפי הוא מרפסת שנסגרה), וחיים זה לצד זה בנתק מקובל (הילדים לא משתפים את ההורים, בני הזוג בקושי משתפים זה את זה, לכל אחד יש פינות סודיות ופרטיות בחייו). לילה אחד, כשדורית ישנה בחדר השינה, הבת מיה ישנה בחדרה והבן כפיר לא חזר מבילוי, רפי מנהל עוד שיחה פרטית במחשב עם איזו דוריס36 בחדר פרטי בפורום שבו נפגשו. הפלירט הווירטואלי הוא שובר השגרה של רפי, "החיים הסודיים" שהוא מנהל בערוץ לילי, ה"סערה" שבחייו. ובלילה ההוא הוא אפילו מפתה את דוריס36 להתקשר אליו באמת, בנייד. אלא שעוד לפני שהנייד רוטט ממנה, מצלצל הטלפון הקווי, ורופא מבית החולים וולפסון מזעיק אותו לאחר שבנו כפיר הובא לבית החולים חסר הכרה. בבת אחת מתרסקת לרסיסים שגרת חייו האפורה והבטוחה של סוכן הביטוח ושל כל משפחתו. כפיר הצעיר, כך מתברר, נדרס לאחר שסירב לוותר על הטלפון הסלולרי שלו לטובת שלושה נערים שעצרו לידו בתחנה לצד הדרך בה עמד. הוא עובר ניתוחים ולא מתעורר שוב. לאחר שהוא מועבר לבית לוינשטיין הוא מת. רק נער אחד משלושת הנערים הדורסים, הנהג יניב, יעמוד למשפט. שני האחרים מעידים כי הכול היה מעשה קונדס שהשתבש. כרוניקת האירועים הטרגיים היא הקטליזטור, המניע, הגורם המחולל שורה הרבה יותר ארוכה ומשמעותית של אירועים בחיי משפחת גבעון, ובעיקר בחייו של רפי. רפי ודורית מתרחקים עוד יותר זה מזה. רפי יוצא למסע היכרות עם בנו שלא באמת הכיר בחייו, מסע המאיר באור שונה לחלוטין רבים מזיכרונותיו מן העבר, על ילדותו של כפיר ועל האבהות שלו. הוא פוגש את הנערה שכפיר התאהב בה, מסתובב בעקבותיו במקומות שבהם בילה ומכיר חברים שלו. הוא מגלה בו פנים שלא ידע בכלל על קיומם. למשל שהיה בחוג לדרמה ואפילו נחשב כוכב שם. למשל שכתב שירים וסיפורים. למשל הרבה דברים שלא היה לו מושג מהם. דרך הבן הוא גם לומד להכיר אחרת, טוב יותר, את עצמו. הוא מכיר בחולשות, בטעויות, לומד להבחין בכל הגוונים של חייו, שעד אז נראו לו ברורים ופשוטים, שחור ולבן. והוא מסתכל גם סביבו - על דורית שמשתבללת ומתפרקת בדרכה, ממאנת להתקרב או לקרב אותו אליה; על יחסיהם, ובעצם על היעדרם לאורך רצף שוחק של שנים; הוא בוחן את יחסיו עם אמו ומנסה להבין ולהתקרב אל בתו, מתבגרת צעירה וחסרת חן בעיניו, שנאלצת להתמודד לא רק עם אובדן אחיה אלא גם עם היעדרם, כפועל יוצא מכך, של הוריה.


והוא גם נאלץ, בעל כורחו, לראות את יניב הדורס ולהכיר את אמו, שושי, שכופה עליו את נוכחותה ומבקשת בכל דרך לגרום לרפי ולדורית לסלוח לה ולבנה. דווקא הכפייה-דחייה הזו, שראשיתה עוד לפני המשפט של יניב, היא פתיחתה של מערכת יחסים שתחילתה תיעוב וזעם ושנאה מצדו של רפי כלפי שושי, והמשכה קשר של רתיעה-קירבה, שבו מוצא רפי באופן מוזר ומעוות סוג של נחמה. מאירסון כתב בלשון חסכנית ויומיומית רומן ריאליסטי מאוד, שמהדהד מציאות מוכרת מאוד. רפי שלו, הטובע בשלולית חייו הבינוניים ומזכיר בקלות רבה כל כך הרבה דברים ואנשים מהחיים, ניצל מהשיממון (למרבה האירוניה) דווקא בגלל הטרגדיה שהוא חווה, אשר מאלצת אותו להישיר מבט ולראות באמת את ממדי הכלום בחייו, את הריק הגדול שבטעות ראה בו נוחות שבלבל עם נחת, את הזרים שאיתם הוא חולק את ביתו ואת חייו, המכונים משפחתו וחבריו. הטרגדיה היא שגורמת לו להתפכח, לחפש, לשאול ולא לפחד מתשובות לא מובנות, שונות מהמקובל עליו ואפילו - מהיעדרן בכלל. "לא קרה כלום", כשם הספר, הוא השקר היומיומי השגור כל כך, שאומר כל הורה כמעט לילד שנחבל ומייבב, מארח לאורח ששבר כוס יקרה, אדם לחברו ששכח יום הולדת או פגע בו בדרך כזו או אחרת. לא קרה כלום - כלומר, קרה אבל נמחק והוחלק והורדם, והשגרה שבה על מקומה. השקר המרדים הזה פועל גם בכיוון ההפוך בקונטקסט של הסיפור, שבו קורה משהו נורא - נער נדרס ומת כתוצאה מכך - אבל בעצם, מסביב, לא קרה כלום. מערכת המשפט אינה עושה צדק, חבריו של הנער המת ממשיכים בחייהם, אפילו משפחת גבעון ממשיכה, כלפי חוץ, במצגת של שגרה. את האווירה הזו מאירסון יודע לבנות בהדרגה, בשטף קריא. יש בספר אותנטיות רבה, והבינוניות הישראלית, שהיא הרקע והבסיס לדמויות, משתקפת ונוטפת מכל מנת שווארמה, מסדרון בית חולים ומועדון באזור תעשייה בסיפור. ולמרות כל זאת, אולי דווקא בשל הסגנון הדיווחי-חסכני, נוצר סוג של ריחוק בין הקורא לגיבורי הסיפור, ריחוק שאינו מאפשר אמפתיה או הזדהות רגשית אמיתית. רפי, למרות אמינותו הרבה, אינו מעורר חמלה או התרגשות אמיתית, אינו מעורר רצון לבכות עליו או איתו. כך גם יתר הגיבורים, שכולם לגמרי מפה, אבל אינם מעוררים תגובה רגשית באמת. וזה קצת פספוס.
שורה תחתונה:
ריאליזם ישראלי וקריא.
"לא קרה כלום", מאת גיא מאירסון. 283 עמודים. הוצאת כתר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל אישה: חגיגה של נשים

ביקורת תיאטרון: ביקור הגברת הזקנה

ביקורת ספר: המייצגים

הפקה חדשה באופרה: ינופה

ביקורת תיאטרון: מקסי ואני

ביקורת קולנוע: אשת הברזל