ביקורת ספר: לב מתעורר

"איך קורה שגבר ישראלי מצליח, אהוב ומוערך מחליט פתאום לשנות את חייו?" - כך מוצגת במודעה מטעם ההוצאה דילמת הספר "לב מתעורר" מאת גיל הראבן. וזו אכן שאלה שמעסיקה את גיבורי הסיפור, אלא שהיא איננה השאלה החשובה באמת, וממילא גם אינה זוכה לתשובה אמיתית. העיקר הוא מה שקרה וקורה כתוצאה מכך לגיבורי הספר, שהמרכזית שבהם היא אפרת, המספרת. היא האחות האמצעית במשפחה ירושלמית, שכללה במקור אב שעלה מניו זילנד ואם בת קיבוץ שהיו זוג מאוהב והורים אוהבים וקשובים לאורי, בנם הבכור, לאפרת וליותם. יום אחד, היום שבו אמור יותם בן ה-15 לחזור ממשלחת תלמידים בחו"ל (אפרת הייתה אז בת 16 ואורי קצין בצבא) נהרגים ההורים בתאונת דרכים בדרכם לשדה התעופה. החיים משתנים לחלוטין. אורי, האח הבוגר והאיש הצעיר, לוקח פיקוד על המשפחה הצעירה והשברירית, ולא רק שהוא עומד במשימה, הוא אפילו מצליח בה מאוד. שלישיית היתומים נשארת ביחד ומתנהלת בעצמאות שפויה ואפילו די שגרתית. שני האחים הצעירים מסיימים כל אחד בתורו את לימודי התיכון ואת השירות הצבאי. אפרת גדלה לעסוק בתיאטרון מצד ההוראה והבימוי, יותם לומד רפואה באיטליה, מתמחה ברפואת ילדים, נישא לרופאה אמריקנית ומקים איתה משפחה בארצות הברית, כולל ארבעה ילדים. אורי, הבכור נישא לאישה שמשתלבת במארג המשפחתי החריג, מוליד איתה בת (בעייתית) ובן (ילד טוב), ובדרך נהפך לכריש יזמות נדל"ן ולאיש אמיד שדואג לכל המשפחה. השנים חולפות, לכל אחד בתא המשפחתי תפקיד משלו. יותם הוא הרגיש שעליו צריך להגן ולשמור, מרחוק או מקרוב. אפרת היא האמנותית המעופפת קלות, שצריך לפנות אותה מדאגות היומיום כדי שתגשים את עצמה אמנותית מבלי להתפשר. אורי הוא המנהיג, המגנט, בכל המובנים. הוא האיש שכולם סומכים עליו. שעושה את הכסף. שמסדר הכול. שמוקף תמיד עדת מעריצים-חברים. שתמיד יש לו זמן לכול ולכולם. האיש שיכול הכול, שאהוב על הכול. עד שיום אחד הוא לוקה בלבו. התקף לב כמעט קטלני מביא אותו לבית החולים ולפתע נהפך האיש החזק של המשפחה, של העסק, של כל המערכות הלווייניות, לאיש מוגבל, שתלוי במובנים שונים באנשים אחרים. אנושי, כמעט כמו כולם. אבל לא בדיוק. כי הוא מסרב להכיר במגבלותיו, להאזין לאיתותי הגוף. הוא מנסה לשוב ולצלול לשגרה, אבל כשהאירוע האחד נהפך לסדרת התקפים קשים, אין לו לאן לברוח מהאמת. וזו כוללת גם את ההכרה כי מצבו מספיק רע כדי שיזדקק להשתלת לב, אבל לא מספיק רע כדי למקם אותו גבוה מספיק ברשימת הממתינים בכדי לזכות בה.


אז הוא עושה מה שאדם כמוהו רגיל ויכול לעשות. הוא מזיז כוחות וכספים, מפעיל קשרים והופך עולמות ונוסע לעבור השתלת לב בסין. ודווקא אחרי שההשתלה עוברת בהצלחה, אחרי שהוא שב לביתו, למשפחתו, לעסקיו ולחבריו, דווקא אז הוא מחליט שכל מה שכל כך התאמץ לחזור אליו איננו מה שהוא רוצה. הוא קם ועוזב הכול. אפרת, המספרת, אומרת בפתח הסיפור כי זהו סיפורו של אחיה, "שלבו הומר". בהמשך יתברר לה שוב ושוב שזהו סיפורם של כל בני משפחתה ויותר מכל ? סיפורה שלה. כי אורי אחיה אמנם עומד במוקד שורה של אירועים מטלטלים, אבל הוא בעצם רק השיקוף המוחשי של תהליכים נפשיים ורגשיים שעוברים בעיקר על אפרת, תהליכים שעוברים כמעט על כל אדם באמצע החיים, בין אם האמצע האמור הוא ממוצע גיל כרונולוגי מקובל, או נקודת ציון פרטית-אישית. מדובר בתהיות ובשאלות בנוגע להגשמת חלומות וליכולת שינוי, מה עשינו ומי נהיינו, מה הספקנו מהדברים שרצינו, מה לעולם כבר לא נעשה והאם זה עדיין חשוב לנו, וכיוצא באלה שאלות מהותיות. כל מי שעבר את גיל 40, לפחות מבחינה נפשית, יודע משהו על חשבון הנפש הזה, שהוא בדרך כלל תהליך מתמשך וגלי, לא עניין שמוגבל להארה חד פעמית. מדובר, במרבית המקרים, בסוג של הרהור בא וחולף, משהו שמתקיים על פני זמן, אבל לא נמצא כל הזמן במרכז התודעה, הרהורים שצצים וחולפים בין ארוחות שבת עם המשפחה המשתנה, גירושים של החבר הטוב, אקזיט של ההוא מהצבא, חזרה בתשובה של הבן של השכנים, הכביסה, הכלים, האוטו ששוב במוסך, וכל השאר. הראבן מיטיבה להעביר את התחושה האותנטית הזו בספרה. הסיפור של משפחת מאור הבדיונית הוא בעצם סיפור די חריג, אבל הראבן יודעת שהחיים - גם של אנשים חריגים - הם בסוף שגרתיים. והיא יודעת לשרטט קווים לדמותה של המשפחה הייחודית הזו בצבעים חמים ומוכרים לכול. קל לזהות בהם, בהתנהגויותיהם, בחלוקת התפקידים המשפחתית ביניהם, בפחדיהם המושתקים והמתפרצים, בפליאתם ובחששותיהם אלמנטים מוכרים מחיי כולנו. הם מאוד שונים ומיוחדים, אבל יש בהם משהו מאוד מוכר, משהו שקל להבין, להזדהות איתו, להפליג במחשבות פרטיות בעקבותיו. הראבן מצליחה ליצור סיפור שכמו החיים, מבליע בזרימתו המתמשכת גם מערבולות גדולות שנהפכות לחלק בלתי נפרד משטף מתמשך, שנראה בעיני המתבונן מהצד מוכר ועם זאת משתנה כל הזמן, מעניין אך לא מאיים, מרגיע אבל לא באמת רגוע, רוחש בכל מקום וממשיך לזרום בנינוחות. אלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, והדבר מתגלם היטב בספר. כן, טראומות גדולות ניחתות בו על הגיבורים, אבל הם מצדם עושים ככל יכולתם פשוט לחיות את החיים. להגיע בשלום ממה שהיו בבית של אמא ואבא למה שהם היום. וכל זה כתוב בשפה קריאה וקולחת (גם אם אפשר היה לוותר על חלק ממשפטי הפתיחה של הפרקים, החוזרים על עצמם קצת יותר מדי), ובדיוק בגובה הנכון - גובה העיניים.
שורה תחתונה:
סיפור מהחיים על חיים בלתי רגילים שמשתבשים ומשתנים.
"לב מתעורר" מאת גיל הראבן. הוצאת אחוזת בית, 397 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אהבה זה לא הכול

ביקורת קולנוע: מאיה

ביקורת תיאטרון: כתם לידה

ביקורת קולנוע: בסוד העניינים

ביקורת ספר: מסתרי פיטסברג