ביקורת ספר: ללא תחליף

הסופר האמריקני סטיבן לאבלי בחר לעסוק ברומן שלו "ללא תחליף" בפן האנושי, היומיומי, של נושא שזוויותיו ההרואיות, הגדולות מהחיים, הן אלה שזוכות בדרך כלל לעיון ולדיון: השתלת לב. השתלות אברים בכלל ולב בפרט העסיקו כבר כתבות ותוכניות חדשות, אקטואליה ותיעוד וכן סרטים וסדרות, שבחנו בעיקר את הפנים הרפואיים, המדעיים, הפילוסופיים-דתיים-אתיים (תרומת אברים) והטכנולוגיים של הפרוצדורה. כמעט תמיד הבחינה וההצצה הן בהקשר של האירוע החריג ומשנה החיים. לאבלי, לעומתם, מבקש לבחון מה קורה למעורבים הישירים באירוע במרחק של חודשים ושנים ממנו, בשגרת החיים המתמשכת, ברגעים הקטנים של היומיום. גיבורי ספרו הם, מצד אחד אלכס וורמן, ארכיאולוג (מובטל ממקצועו, שעוסק בעבודות מזדמנות שונות) בן 30 ומשהו, שאשתו איזבל, דוקטורנטית שאפתנית, נדרסה למוות, וברניס, אמה של איזבל, מעצבת תלבושות (לאופרה) גרושה, שהייתה קשורה מאוד לבתה, ששניהם גרים בעיר קטנה באיווה, ומצד שני ג'נט קורקורן, מורה לאמנויות בתיכון בשיקגו, נשואה לדיוויד ואם לשני ילדים צעירים שלקתה במחלת לב המאיימת על חייה. איזבל חתמה בחייה על כרטיס תרומת אברים, וכך מגיע לבה לגופה של ג'נט ומתחיל קשר בין המשפחות. קשר שקצת דומה לקשר הפיזי בין האבר המושתל לגוף שבו הושתל, של קבלה-דחייה, התקרבות-רתיעה, עד לקבלה-השלמה המפייסת. הנתיב הספרותי שבחר לאבלי, נתיב ה"מה קורה אחר כך", בהחלט מסקרן ומעורר ציפייה, אלא שהביצוע נופל ממנו בהרבה ומאכזב למדי. כתיבתו של לאבלי שבלונית וסטנדרטית, מזכירה יותר כתבה עיתונאית ארכנית מאשר סיפורת. ולמרות שבחר להאיר את היומיום ואת השגרה המתמשכת בצל ניתוח השתלת לב, סגנון הכתיבה ופרישת העלילה וכן עיצוב הדמויות אינם גורמים לקורא תחושה של ביתיות, אינטימיות או הזדהות. לאבלי כושל במקום שבו כותבים מוכשרים מצליחים להאיר פיוט וקסם ויופי בפרטים הקטנים של החיים ומזכיר, ולא לטובה, את פעייתה של האישה הלא מסופקת מהפרסומת ההיא, שגרסה כי שגרה זה רע (ומחפשת ריגושים).


לאבלי מעניק לכל אחד מגיבוריו אפיונים שבהחלט אמורים היו להפוך אותם למעניינים, אבל אינו מצליח לממש את ההבטחה הראשונית. כך אלכס שלו, האלמן בטרם עת, המתקשה להתמודד עם האבל והבדידות, ובעצם כועס על ג'נט שחיה בעיניו, במובן מסוים, על חשבון אהובתו המתה. אין לו שום רצון או צורך לקשר איתה. ברניס, אמא של איזבל, ששה להדק קשרים עם ג'נט ואמה, מתוך נטייה הגיונית לא פחות להמשיך את הקשר עם משהו מבתה. מנגד, לג'נט, שקיבלה חיים חדשים במתנה, יש אחרי ההשתלה גישה והסתכלות שונה לחלוטין על החיים שניתנו לה מחדש ולזמן שאול, וכפועל יוצא מכך היא רוצה להודות על כל רגע שניתן לה. בעלה דיוויד, לעומת זאת, אינו מסוגל להתמודד עם העובדה שאשתו האהובה היא עכשיו אישה שונה. מוגבלת, ומודעת לזמנה המוגבל. ובין כל אלה מתרוצץ גם אחד ג'ספר, הדורס, מוזיקאי בהתהוות ואיש מכירות כושל לפרנסתו, שחותר כל הזמן מסיבותיו המעוותות למגע עם המשפחות. אלא שכל נתוני הפתיחה המסקרנים הללו זוכים לעיבוד מרדד עד מנדנד בספר. אלכס נותר דמות נרגנת-רוטנת באותה מידה רוב רובו של הספר. ג'נט, שהיא לרגע חזקה לרגע נסחפת עם האירועים, נותרת דמות פלקטית שאינה מעוררת שום רגשות או אמפתיה בקורא. דיוויד, הבעל האוהב שאינו מסוגל להתמודד עם העובדה שאשתו נהפכה לחולה כרונית, נותר דמות שולית, מעין הערת אגב. וכך נותרים העלילה והדמויות במחוזות טלנובלה מפוהקת. גם כשלתוך הדיאלוג הנבנה בין המשפחות מתפרץ ג'ספר הספק-מעורער ספק-מיוסר, הוא אינו לוקח את העלילה לקצה היפר-ריאליסטי או מעשיר אותה באלמנטים חריגים כלשהם, וגם לא מחזק את תשתית הסיפור של אנשים פשוטים שנקלעו לאירועים לגמרי לא פשוטים. בסופה של קריאה התחושה היא של פספוס מאכזב.
שורה תחתונה:
נושא טוב ורעיון מעניין, שמתמסמסים בספר בינוני וסתמי.
"ללא תחליף", מאת סטיבן לאבלי. תרגום מאנגלית: יונתן פיין. 362 עמודים. הוצאת מטר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: סאנסט פארק

ביקורת קולנוע: היורשים

ביקורת תיאטרון: קומדיה של טעויות

ביקורת קולנוע: השבוע שלי עם מרילין

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון