ביקורת ספר: מול שמים ריקים

עירית דנקנר-קאופמן יודעת לאיית נפשות מסוכסכות, קרועות ומורכבות. כבר ברומן הראשון שלה, "אוסטרליה", ספר דחוס בטראומות משפחתיות קיצוניות, היטיבה להעביר את תחושת האימה של נפשות פגועות. גם ברומן השני, הנוכחי שלה, "מול שמים ריקים" דנקנר-קאופמן מיטיבה לכתוב את הגיבורים הפגומים, לשרטט במילים קווים מוחשיים לדמויותיהם. היא איננה פוחדת מהם, מהגיבורים המוטרפים, הכואבים, המתפרקים-מאוחים של החיים. והיא יודעת לברוא אותם על הדף באותנטיות כובשת, שמאפשרת לקורא להתבונן בהם באהדה ובחמלה, גם כשהם נחשפים בכיעורם ובחולשתם. גיבורת הספר אוריאלה (על שם אחי אביה אורי, שנהרג במלחמת השחרור ועכשיו הוא קרוב לאלוהים, כהגדרתה) חיה לכאורה את החלום הישראלי: ילידת הארץ אחרי קום המדינה, נשואה לרופא (גינקולוג) מצליח וכריזמטי (הר פרופסור), אם לשני ילדים מתבגרים ומוצלחים, גרה בבית מעוצב ומטופח בצפון תל אביב, מפקדת על צבא תחזוקת הבית (פעם היא הייתה אחות), לובשת בגדי מעצבים וסופגת בהנאה דמומה את מבטי הקנאה של חברותיה, שלא מבינות איך היא נראית כל כך טוב (ניתוח פלסטי מעולה שלא השאיר שום עקבות). אלא שכל הבורגנות הנורמלית-קונבנציונלית הזו, הטובלת בעושר ובמותגים, מכסה על פצעים ועל כאבים מודחקים. דווקא בנקודת השובע, על סף הגיל השלישי, מניע רצף של התרחשויות את אוריאלה לפוצץ את הבועה שבה מתנהלים חייה ולצאת למסע אל ומתוך עצמה, לעברה ולנפשה, כדי שתוכל להמשיך ולהביט קדימה אל שארית חייה. כי מתחת לפרדה ולגוצ'י, מתחת לשיש האיטלקי ומאחורי החלונות הענקיים, מסתתרת ילדה אבודה שנודתה מביתה למוסד חינוכי, ילדה שצל בית הוריה רדוף הסודות והשקרים מעיב על עולמה, ילדה שאחיה הוא סוד שהיא אינה מדברת עליו. ילדת מוסד של שנות החמישים-שישים של המאה העשרים, עם הווי החסר והצמצום של אותן שנים, ילדים ניצולי שואה, חרמות וקליקות וחברויות לכל החיים. ילדה גמלונית עטורת פצעים שנהפכה לנערה יפהפייה, שהתחתנה עם בן יחיד (שאמו תמיד ראתה בה נחותה), שהוא רופא מקסים ומושלם. ובוגד. אישה שהצליחה להחזיק הכול, גם את הסודות הכי נוראיים ובעיקר את עצמה, בנבדל משני חבריה מילדות, המאושפזים בבית חולים לחולי נפש, שאותם היא מבקרת בקביעות. אישה שנהפכה אובססיבית לניקיון, דרשנית עד אין קץ מילדיה, מכורה לכדורים, מנוכרת מבעלה, מנותקת מבתה ולא יודעת להתקרב באמת לבנה.


דנקנר-קאופמן כותבת בשטף, בשפה שהולמת את פרקי חייה ואת מצבי הנפש של הגיבורה שלה. כשאוריאלה היא הילדה מהמוסד, באמת או בראש, היא נשמעת למה ש"הרצל אמר", מתפעלת ב"יה בה יה" ו"יופי טופי", מדברת על "כושי סמבו" ו"סבונים" ומקללת "כוס אמך בלי-לה-לו". מול אוריאלה הנשואה הצעירה מציבה המחברת את החותנת מהגיהינום: "טעם טוב רק שלך? מאיפה את לומדת טעם טוב? ממוסד? במוסד לומדים טעם טוב? סלון שלי לא טוב? טעם שלי מצוין, תשאלי בוורשה איך הייתה דירה של הורים שלי עד שבאו הגרמנים יימח שמם". ומראשה של אוריאלה בהווה נובעות המחשבות בשפה עכשווית לחלוטין: "כמו תמיד, אני מזהה את התנועה הקלה, כמעט בלתי מורגשת, של נשים שמגלות שהר פרופסור הוא ראש המחלקה הגינקולוגית הכי נחשבת בארץ... הן מפסיקות לנשום. פרות מטומטמות, מתי תבינו שהוא לא רואה אתכן ממטר, לא סופר אתכן, סופר רק את הכסף שלכן... לא יעזרו לכן התחתונים המיוחדים שתקנו במיוחד לאירוע, לא תעזור השעווה, ביקיני, חוטיני, ברזילאי...". מן ההתחלה ברור לקורא, הנשאב בכוח כתיבתה של דנקנר-קאופמן, שהסיפור הזה ינוע בין עבר להווה, בין גלוי לנסתר, בין טירוף להיאחזות בשפיות. השאלה היא רק כמה רחוק מקו הגבול המפריד בין הדברים ינוע הסיפור, ולאיזה כיוון. דנקנר-קאופמן אינה חוששת לערטל את נפש גיבורתה, לחשוף את חולשותיה, פגמיה, פצעיה והצדדים הכעורים שבחייה ובאישיותה. היא אינה חוששת, בצדק כנראה, לגורל הגיבורה מול עיניו הבוחנות של הקורא. כי בסופו של דבר, מה שמרחיק מהסיפור איננו דמותה של אוריאלה, סודותיה או בחירותיה, אלא העובדה שבתוך כל הטירוף וטשטוש הגבולות הזה הסיפור עצמו קצת מאבד פוקוס והולך לאיבוד. אם כוחו של הספר הוא בכישרון הכתיבה של המחברת, חולשתו היא בסיפור העלילה, שמתפוגגת במערבולת הנפשית-פסיכולוגית. וכך בחוויית הקריאה של הספר מתקיים סוג של פרדוקס: זהו ספר קריא מאוד, שמותיר בסופו את הקורא בתחושה מסוימת של אכזבה, תחושה שזה יכול היה להיות ספר יותר טוב.
שורה תחתונה:
שווה קריאה בעיקר בזכות האווירה והדמויות.
"מול שמים ריקים" מאת עירית דנקנר-קאופמן. 279 עמודים. הוצאת מטר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: כי בנו בחרת

ביקורת ספר: חשוב על מספר

ביקורת תיאטרון: בכל מקום באמבטיה שאין בו מים

ביקורת קולנוע: סנגור במבחן

ביקורת ספר: אשת הטייס שנעלם