ביקורת ספר: מיטה

ביום הולדתו ה-25 מגיע מאלקולם אד - המכונה מאל - לכמה תובנות-לשיטתו על החיים, ומחליט לא לצאת עוד מהמיטה בחדר ילדותו בבית הוריו. כעבור 20 שנה עדיין מוטלת במיטה - המורחבת - גרסתו המפלצתית, אדירת הממדים, ואחיו הצעיר עדיין חולק איתו את החדר (שהוגדל גם הוא). "מותו של מאל הוא הדבר היחיד שיכול להציל את המשפחה הזאת, כי חייו הרסו אותה", מעיד האח הצעיר, גם הוא כבר בן 43, בפתח הספר "מיטה", רומן הביכורים של דיוויד וייטהאוס הבריטי. טולסטוי כתב ביצירת המופת שלו "אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". משפחת אד הבדיונית אומללה בדרך ייחודית ומאוד מודרנית: ציר אומללותה וקיומה המעוות הוא בחירתו של מאל להגביל את עצמו לדל"ת אמות מיטתו, וכפועל יוצא מכך לתפוח לממדים מפלצתיים של יותר מ-600 קילוגרם. כמו אנשי פיל ושאר מעוותי צורה שהיו בעבר אטרקציות קרקסיות, גם מאל, שנראה כמו לווייתן שנפלט לחוף, נהפך במהלך השנים לאטרקציה מהסוג המעוות בקרקס התקשורת בת זמננו, לאבן שואבת לחובבי הביזאר באשר הם, סלב של מוזריות. הבחירה של וייטהאוס להפוך אדם שלוקה בהשמנת יתר חולנית (אוביס) לציר סיפורו היא אחת ההברקות בו, גם כיוון שזו בחירה לא נפוצה וגם כיוון שזה מסוג הלקויות-תופעות הדוחות-מושכות, מסוג הדברים שאי אפשר להפסיק להביט בהם (או לקרוא עליהם) ויחד עם זאת הם מעוררים דחייה, רתיעה ולעתים אף גועל. קצת כמו תאונה מזעזעת שהעין לא מצליחה להסיט את המבט ממנה, כך גם מאל השרוע ברצף המיטות שחוברו יחדיו הולך ונהפך ממשי יותר ודוחה יותר עם כל מבט ותיאור ודימוי שלו (והם רבים ומגוונים), כפי שהם מובאים מפי המספר, אחיו הצעיר, הגיבור האנטי-גיבור של הסיפור. האח הזה הוא גיבור מהסוג הכי מחוק שיש. מילדות, כפי שהוא מספר, הוא מוקסם-מקנא אוהב-שונא את אחיו הגדול, שתמיד הכתיב את סדר היום המשפחתי. מילדות הוא גם מאוהב בלו, הילדה שהתאהבה כבר אז במאל ובחרה בו, ולאורך שנים נותרה נאמנה לו. מאז ומתמיד הוא נודע בעיקר כאח של מאל - הילד המוזר ומעורר המהומות, שנהיה הצעיר הדומיננטי במשפחה, ובהמשך האיש שבחר להסתגר שנים במיטה ולהאביס את עצמו בלי סיבה ברורה. עד כדי כך הוא מחוק, שאין לו שם בסיפור. וייטהאוס מניע את האח-המספר קדימה ואחורה בזמן, במסע של זיכרונות והתרחשויות מכל הסוגים והשנים. וכך מתוודע הקורא למשפחה המשונה הזו, שבה האב הוא מהנדס (ושמא הנדסאי, מתכנן או בונה) מעליות עם טראומה מקצועית קשה המעיבה עליו, חי חיים די משמימים ונדכאים - "אבא לא עבד, הוא סחב. ככה הוא קרא לזה" ? והאם היא עקרת בית שכל חייה הוקדשו תמיד לטיפול באחרים - אמה הקשישה ואחר כך בעלה וילדיה. אל תוך הזוגיות הקודרת-מנוכרת הזו נולדו שני בנים, מאל ואחיו. מאל, כך עולה מסיפורי הילדות, היה תמיד ילד חריג שנהג לעשות ככל העולה על רוחו בכל מצב ומקום, ובעיקר אהב להתפשט לחלוטין ולהסתובב עירום, בין אם בשדה תעופה הומה, בתיאטרון או בבית.


ההיגיון אומר שיש ודאי סיבה להתנהגות חריגה כזו של ילד, שמתחברת להתנהגותו המוזרה בבגרות, מה שמוביל גם לציפייה שהדברים יתבהרו או ינומקו בשלב כלשהו. אבל וייטהאוס בוחר לא להסביר, לא לתת הקשר או פתרון לחריגות הקיצוניות הללו, וזו אחת החולשות המרכזיות בספר, שאינו מציע אפילו כיוון אפשרי להסבר למשהו מהתופעות, מהבחירות ומהאירועים המשונים בסיפור. באותו אופן מתסכל, ככל שהסיפור מתקדם ונבנה, גוברת הציפייה להסבר מספק, או לפחות מניח את הדעת, מדוע בחר מאל לעשות את מעשהו הקיצוני. אלא שזה לא באמת מגיע. "מה אם היית יודע עכשיו שלא תשאיר שום דבר אחריך... שאתה, בעצם, פשוט מישהו שהיה שם וזהו?" תוהה מאל באוזני אחיו ביום הולדתו ה-25, היום שבו נכנס למיטה לבלי קום. "אני עובד במשרד, כל היום יושב על כיסא. אני מנהל מלחמות בתוך משחקי מחשב... במה שאני מרוויח אני לא יכול לקנות כלום. אולי המטרה שלי היא לתת לאחרים טעם בחיים", הוא אומר, והפטפוט הדיכאוני-פשטני הזה הוא הדבר הקרוב ביותר להסבר שיש בספר. והוא, כמובן, לא מספק. גם אם מדובר סתם בגחמה, קשה להבין משפחה שלמה שמיד מתגייסת לסיפוק גחמה כה קיצונית, ומנגד - קשה להבין איך איש לא ניסה להניאו מכך בדרך משמעותית כלשהי (להזעיק רופא? פסיכולוג? סתם לא לשתף איתו פעולה?). קשה להבין את האם המטפלת-מאביסה את הר האדם שנוצר במו ידיה, את האב המניח לכל זה להתרחש ובעצם משתף פעולה; קשה להבין את האח שנכנע באורח כה גורף למרות שהוא רואה ומבין את ההרסנות שבכך, את האהובה שאינה מגלה שום אסרטיביות ולא נוקטת יוזמה מול מי שרק אתמול עוד חלק את חייו איתה. קשה לקבל זאת אפילו נוכח הסברים ברוח פסיכולוגיית ד"ר פיל שמנפיקה חינם נורמה בי, אמריקנית שבעצמה האכילה את בעלה עד מוות מרוב אהבה. הבעיה בספר, שבנוי פרקים קצרים עד קצרצרים (עמוד וחצי) ונקרא בזריזות, היא חוסר האחידות שבו. מצד אחד יש בו הברקות רעיוניות, הפתעות ותיאורים מאוד ויזואליים (בכל זאת, המחבר תסריטאי) מרתקים-דוחים, מצחיקים-מכמירים. מצד שני, יש בו יותר מדי דברים מרכזיים שלא עובדו עד תום, שנותרים חסרי הנמקה והיגיון סיפורי, ועל כן פוגמים בו. זה קצת כמו מכונית יפה שנגמר לה הדלק באמצע הדרך. שלא לדבר על הסוף, המאכזב במתיקותו הפשרנית ההוליוודית.
שורה תחתונה:
סיפור לא אחיד ברמתו, שבבסיסו רעיון ייחודי ומעניין.
"מיטה", מאת דיוויד וייטהאוס. תרגום מאנגלית: כפיר לוי. 271 עמודים. הוצאת כנרת זמורה-ביתן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: 33 וריאציות

ביקורת קולנוע: חטיפה לאור יום

אופרה: מאדאם בטרפליי

ביקורת ספר: חלפים

ביקורת ספר: השפעה בלתי הוגנת

ביקורת תיאטרון: סיפור אהבה בשלושה פרקים