ביקורת ספר: מעוף הברבורים

סמי מיכאל הוא סופר בעל קול ספרותי ייחודי, שברבים מספריו הצליח לטוות עלילות אנושיות כובשות וגם להנציח פנים שונות של מציאות חיינו, החל בזרות שטבועה בלב הישראליות וכלה במאפייני תקופות שהיו ואינן עוד. גם בספרו החדש, "מעוף הברבורים", מיכאל חוזר ומחזיר את הקוראים לתקופה שאיננה עוד, ולא רק במובנה הכרונולוגי. עלילת הסיפור מתפרשת משנות החמישים של המאה הקודמת (מלחמת קדש) ועד ראשית שנות השבעים ומלחמת יום הכיפורים, מתרחשת ברובה בבית דירות בשיכון בחיפה שדייריו, כמנהג התקופה, הם לא רק שכנים אלא גם חברים, ומתמקדת בקורות משפחות שני אחים הגרים בבניין, ויליאם ושרגא אלכביר. ויליאם הבכור היה קצין מבטיח ונערץ בצבא, שפרסם רומן אשר הפך אותו לגיבור תרבות מקומי. שרגא, שתמיד העריץ אותו והפנים בהסכמה את העדפת ההורים את ויליאם, הוא יערן, איש הטבע והארציות. הם נשואים לשתי חברות: שירה, אחות במקצועה, נשואה לוויליאם, ורות, מזכירה בנמל, נשואה לשרגא. לוויליאם ושירה בן ושמו זוהר, ששנה מפרידה בגיל בינו לבין מיטל, בתם של שרגא ורות. השניים הם חברים בלב ובנפש. לכאורה, חיי שתי המשפחות שלובים וזורמים על מי מנוחות, חלק מנהר החיים המבעבע של השיכון הצעיר ברובו. אבל רק לכאורה. ויליאם, הסופר המהולל של פעם, מסתגר בביתו, מתפרנס כסופר צללים, עורך כתבי יד שאפתניים אך גרועים, מתחבא מאחורי מילים של אחרים. הסיבה להשתבללותו ולפרישתו מן העולם - ובמידה רבה גם ממשפחתו המעריצה אותו - היא סוג של הענשה עצמית, שראשיתה טעות נוראית וקטלנית שעשה במלחמת קדש, טעות שעליה הוא אינו סולח לעצמו. זה לא הסוד היחיד שוויליאם שותק ומייסר את עצמו בגללו. היחיד שיודע את סודותיו הוא אחיו, שרגא, שאף שותף לחלקם. אלא ששרגא, האיש שמתעקש כתפיסת עולם על ישירות פשוטה וטבעיות - דוגריות במונחים של אז - מתמודד עם הדברים אחרת. גם הקרבה העזה בין שתי המשפחות אינה תוצר תמים של "חמימות משפחתית" בין אחים קרובים בלבד. ככל שהסיפור הולך ונפרש, הולכת ונפרמת השמיכה המכסה על הסודות הרבים האצורים בין שתי המשפחות. מה שנדמה אולי ממרחק הזמן למי שהיה שם וזוכר, כ"ימים הטובים ההם", או כעידן התמימות למי שנולד אחר כך, מצטייר אחרת לגמרי בתמונה שמשרטט מיכאל. זו תמונת מציאות רבת שכבות שבה גועשים אהבות ויצרים, מאבקי מוסר וכוח ושליטה, צביעות והעמדת פנים, השלמה וייסורים ומניפולציות, שקרים קטנים וגדולים, שקרים לבנים ומוסכמים, משברים נפשיים והלם קרב ועוד הרבה מרכיבים מורכבים שהתקיימו אז כמו עכשיו, אלא שאז התייחסו אליהם אחרת, חיו איתם אחרת וקראו לחלקם בשמות אחרים, אם בכלל קראו להם או דיברו עליהם בגלוי או במפורש.


גירושים, למשל, לא היו חלק מרפרטואר התנהגויות יומיומי. אלא שאנשים מצאו לעצמם דרכים חלופיות, רובן סמויות או מושתקות, להתמודד עם נישואים כושלים. ויליאם ושירה ושרגא ורות מוצאים את הפתרונות האפשריים להם, ודומה שכולם, כולל הילדים, יודעים את האמת (או לפחות את חלקה) ושותקים אותה. הומוסקסואליות, הלם קרב, דיכאון, נכות, מוות, מחלות וכיוצא באלה - כולם נמצאים שם, במיקרוקוסמוס של בניין השיכון הבדיוני בחיפה. לעתים בלי כותרות, בלי שמות, בלי התמודדות ישירה, לפעמים אפילו בלי הגדרה ברורה. ויליאם מענה את עצמו כל חייו כעונש על מה שנתפס בעיניו, ודאי לפי אמות המידה של אותה ישראל צעירה וגיבורה, כפגמים שאין עליהם מחילה וכפרה. שירה עוצרת לשאול את עצמה שאלות מהותיות רק ברגע משבר (לא קשור לכאורה), אבל רוב הזמן מתנהלים חייה על טייס אוטומטי. רות, שדומה כי נקלעה שלא בטובתה למערבולת המשפחה, מוצאת גם היא מפלט משל עצמה, אותו היא שותקת שנים. ושרגא - הוא מצליח לשכנע את עצמו רוב הזמן שלא רק שזה הכי טוב שיש, זה פשוט טוב. האירוניה היא, כמובן, שגם כשאירועים חיצוניים מנטרלים חלק מהבעייתיות המובנית בחיי הגיבורים, כשהרצוי נהפך לכאורה לאפשרי, הוא נותר בעצם בלתי מושג - אם כי מסיבות אחרות. כל פרק בספר נפתח בציטוט מ"מגירתו של ויליאם" הנוגע לפרק, מין הגיג על החיים, סוג של מוטו לדברים שיבואו. כך, למשל, הפרק שבו מתעמת-מעמת ויליאם את אחיו שרגא בעניין הזוגיות של שניהם נפתח בהגיג: "כמו ברומנים נדושים המציאות מציגה לפרקים צער שאינו מעורר חמלה". בכך יוצר מיכאל מסגרת סגנונית מובנית מאוד, מעט דידקטית. בתוכה הוא כותב בחסכנות, כמעט בקמצנות של מילים, בסגנון שהוא לעתים קצת מליצי, מעט גבוה, טיפה מיושן ובסך הכול ייחודי. סגנון שתובע את תשומת לב הקורא, תובע ממנו מאמץ ויוצר חיץ ומרחק בין הסיפור מאז לקורא של עכשיו. אמנם ככל שמתרגלים למקצב ולאווירה שכופה הסגנון הזה גוברת התחושה שהוא הולם את רוח העלילה ומתאים לה, אך חסרונו בכך שהוא מציב את הגיבורים ואת קורותיהם מחוץ לטווח נגיעה של הקורא, בעיקר טווח נגיעה רגשית ממשית. וזה קצת חבל, כי זהו סיפור שגדוש (לעתים לעייפה) בחומרים אנושיים מהסוג שעשוי לעורר סערות נפש ותגובות רגשיות, אלא שהעלילה וגיבוריה כלואים בכלוב סגנוני החוצץ ביניהם לבין הקורא, כמו ארון תצוגה במוזיאון המאפשר התבוננות במוצג בתנאים אופטימליים, אך אינו מאפשר חוויה חושית-אישית מלאה.
שורה תחתונה:
סמי מיכאל מציג תמונה אנושית מורכבת מתוך אלבום של פעם.
"מעוף הברבורים" מאת סמי מיכאל. 223 עמודים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: רוחל'ה מתחתנת

דוקאביב: שבועיים של קולנוע דוקומנטרי

ביקורת ספר: אבק שרפה

הפקה חדשה באופרה: חליל הקסם

ביקורת ספר: מול שמים ריקים