ביקורת ספר: משחקו של המלאך

קרלוס רואיס סאפון הוא סופר שאוהב ספרים. הדבר ניכר כבר בספרו הראשון, "צלה של הרוח", שזכה להצלחה רבת מכר ברחבי העולם וגם אצלנו. כאוהבת ספרים נשביתי בקסמי העלילה ההיא ובקסמי "בית הקברות לספרים נשכחים" שמתקיים בה. שלא לדבר על ברצלונה, שסאפון צייר בצבעים מילוליים עזים ומושכים. בספרו החדש בעברית של סאפון, "משחקו של המלאך", שוב משחקים העיר ברצלונה וספרים תפקידי מפתח. "בית הקברות לספרים נשכחים" זוכה גם הפעם לביקורו של גיבור הסיפור שהוא גם המספר, דויד מרטין, והפעם לצד העיסוק בספרים ובסיפורים, יש גם עיסוק נרחב בכתיבה הספרותית עצמה, שכן מרטין הוא סופר. וגם הפעם ברצלונה מסעירה, מסתורית, צבעונית וחושנית. אם ב"צלה של הרוח" סאפון חזר לספרד של אמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, הפעם הוא הולך עוד יותר אחורה, לשנות ה-20 של המאה ה-20. גם הפעם יש בסיפור עירוב של הפנטסטי עם המציאותי, אווירה אפלולית קצת גותית, מסתורין ותככים, אהבה ושנאה ושאר יצרים, אלא שהפעם משהו בתמהיל הזה לא עובד. דומה שהפעם הגדיש סאפון את הסאה, וגם את העלילה, יתר על המידה. התערובת נהפכה הפעם לערבוביה מייגעת, השפע - לגיבוב ארכני ובלתי סביר של דמויות ודמויות משנה, של עלילות ועלילות משנה, שיותר משהן מעשירות את הסיפור הן מתפזרות, מעיקות ומבלבלות את הקורא. במרכז העלילה ניצב כאמור דויד מרטין, המספר ממרחק זמן את סיפור חייו. הוא סופר, שקריירת הכתיבה שלו החלה בעיתון שבו זכה להיות בן טיפוחיו של עורך חד עין ומוכשר, שעוד בהיותו נער שליחויות במערכת נתן לו הזדמנות כשהטיל עליו לכתוב סיפור מתח בהמשכים שפורסם בעיתון. מרטין נאלץ לעבוד למחייתו אחרי שאביו - איש קשה יום, אלים ומר נפש (ומן הסתם גם הלום קרב) - אשר שימש כמאבטח העיתון, נרצח בפתח המערכת. אמו נטשה אותם עוד קודם, בילדותו. מרטין הצעיר והמוכשר אוהב ספרים מקטנות. עוד דמות אב בחייו הוא בעל חנות ספרים משפחתית, ופטרון נוסף הוא פרשן כוכב של העיתון, שהוא גם סופר מוערך ובן עשירים, שתקוע זמן רב עם כתיבת הרומן הגדול של חייו. מרטין עושה חיל בעיתון ומקומם עליו כמובן את עמיתיו המבוגרים והוותיקים ממנו. כשהוא מפוטר, מחתימים אותו צמד מו"לים תאבי בצע של ספרות פופולרית על חוזה דרקוני, המאלץ אותו לכתוב יומם ולילה בקצב רצחני כדי להנפיק סדרת מותחני אימה בסגנון מה שכתב בעיתון, בשם עט.


לזמן מה מרטין נהנה. בכספו החדש הוא שוכר בית שנקרא "בית הצריח", בית שעמד נטוש שנים רבות והוא מלא וגדוש מסתורין, חפצים זנוחים וצללי עבר מאיימים. בעודו נהנה מעיסוקו, ממצבו הכלכלי המשתפר ומהבית שבמשך שנים הילך עליו קסם מרחוק, הוא מתאהב בבתו של הנהג של פטרונו העשיר ובריאותו מתחילה להידרדר. האהובה, מתברר, אהובה גם בידי הפטרון העשיר ואף חשה כלפיו אסירות תודה על כל מה שהעניק לאביה ולה, עד כדי התמסרות לו ששוברת את לבו של מרטין. פטרונותו של הפטרון העשיר, כך מתברר, אינה כולה זכה ותמימה. הבריאות המתרופפת של מרטין מגיעה לממדי סכנת חיים. ואז מגיעה הצעה שהוא אינו יכול לסרב לה ממו"ל מסתורי שאיש מאנשי תעשיית הספרים בעיר אינו מכיר, אדם שכבר נגע בעבר באורח מסתורי בחייו של מרטין הצעיר. מרטין מתבקש על ידיו לכתוב בעבורו ספר שיהיה מין תנ"ך של דת חדשה אך בעצם, מתבקש למכור את נשמתו לשטן. מבלי לגלות יותר מדי, נאמר רק שזה רק קצה הקרחון שנמס על פני למעלה מ-500 עמודים בין לא מעט מיתות משונות יותר ופחות, מאגיה כזו ואחרת, טיפוסים אפלים, מרדפים, דלתות נסתרות, מבוכים אפלים, אהבות נכזבות, יצרים מתפרצים, שוטרים מושחתים, קנאת סופרים, צלקות פיזיות ונפשיות, טירוף דעת וטירוף מערכות וכן הלאה וכן הלאה, עד לסוף שהוא יותר מופרך מפנטסטי. ההליכה הספרותית על הגבול שבין פנטזיה למציאות היא מעשה לוליינות אמנותי שכבר נוסה לא אחת, והצליח להפליא למשל בספרו של גלן דוויד גולד שיצא גם בעברית, "קרטר מנצח את השטן". אלא שסאפון, ב"משחקו של המלאך", אינו מצליח לשמור על האיזון העדין הנדרש לשם כך, ויותר משהוא מוליך את סיפורו על החבל הדק הזה, תוך הטלת צל פעם לכאן ופעם לשם, הוא מועד ונופל שוב ושוב, פעם לצד זה ופעם לאחר. התוצאה היא חוסר אמינות, סוג של גיחוך, בעיקר כשהסיפור תועה במרחבי הפנטזיה שהוא מנסה כל העת לשכנע אותנו באמיתותה בכלי מדידה של ריאליזם מובהק. זה פשוט לא משכנע. מישהו, אולי עורך מוכשר ותקיף - כמו זה הבדוי שבספר - היה צריך לעשות סדר במהומה שיצר סאפון, אשר מן הסתם התקשה להיפרד מאי אילו דמויות וקווי עלילה שאפשר היה להסתדר בלעדיהם, ואולי גם להזכיר לו את המנטרה שלפעמים פחות זה יותר.
שורה תחתונה:
ארוך מדי ומגובב מדי, אם סאפון - אז עדיף "צלה של הרוח".
"משחקו של המלאך" מאת קרלוס רואיס סאפון; תרגום מספרדית: מרינה גרוסלרנר. כנרת-זמורה-ביתן מוציאים לאור. 542 עמודים
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: דייט לילי

מיץ' אלבום: ההספד שהוביל לספר

פסטיבל ישראל: משייקספיר עד אלתרמן

ביקורת קולנוע: אמהות וילדים

ביקורת ספר: מעגל מכושף