ביקורת ספר: סאנסט פארק

פול אוסטר, אחד הסופרים הכי ניו יורקים שיש, נוטע את הרומן ה-17 שלו "סאנסט פארק" לא רק בלב העיר שבה הוא חי ויוצר, אלא ממש קרוב לבית, בברוקלין שבה הוא גר, אם כי בשכונה הרבה פחות מוצלחת משלו. סאנסט פארק היא שכונה מוזנחת אשר לבית נטוש בה פולשת חבורת צעירים. אפשר לראות בכך סוג של מחאה חברתית, שכן המניע המרכזי אצל רובם הוא כלכלי (אין להם כסף לשכר דירה), אבל האמת הרבה יותר מורכבת ואישית מאידיאולוגית. אחרון המצטרפים לקבוצה הוא מיילס הלר, רווק תלוש בן 28, שכמו שאר דיירי הבית, חי בעזובה נפשית משלו. מיילס הוא בן למשפחה אמידה. אביו הוא הבעלים של הוצאת ספרים נחשבת ואיכותית (שמצבה, כמצב שוק הספרים בכלל, הולך ונחלש). אביו נשוי בשנית זה שנים רבות לחוקרת ספרות, שרוב חייו של מיילס תפקדה כאמו. אמו הביולוגית היא שחקנית ידועה שמאסה בתפקיד האם והלכה להגשים את עצמה על במות ובדים. למיילס היה אח חורג מבוגר ממנו, בובי. כשהיה בן 16 ובובי בן 18, בדרכם לבית קיץ ששכרה המשפחה, נתקעו האחים בלי דלק והחלו ללכת ברגל. תוך כדי הליכה, רבו. מיילס, שהיה גדול פיזית מאחיו, דחף אותו. בובי מעד לכביש, נחבט בראשו, התיישב, שפשף את ראשו ולפני שהצליח לקום נדרס למוות על ידי מכונית חולפת. מיילס מעולם לא סיפר לאיש על הדחיפה. במקום זאת הלך והשתבלל, התרחק והתנתק מהוריו. חמש שנים אחרי מותו של בובי ושנה לפני סיום לימודיו במכללה יוקרתית הודיע להוריו במכתב כי הוא לוקח פסק זמן ונעלם. הוא נע מעיר לעיר ומעבודה לעבודה, הקפיד להעניש עצמו במניעת שורשים וקשרים משמעותיים, עד שהגיע לפלורידה, שם תיעד בתים שעוקלו והתאהב בפילאר, תלמידת תיכון תאבת דעת וחיים, שהוריה נהרגו בתאונה. אלא שהחוק, ואחותה הבוגרת של פילאר, לא אפשרו את קיום הרומן בינו לבין הקטינה, וכך חזר לעיר נעוריו, ניו יורק, כדי להמתין שם עד שימלאו לה 18. כדי לחסוך כסף נענה להזמנת חבר נעוריו, בינג, האיש שמאחורי הפלישה לבית בסאנסט פארק. בינג הוא מוזיקאי ג'ז שלפרנסתו גם מתקן מכשירי חשמל קטנים, "אביר התרעומת" המתאמץ "להתייצב נגד הדברים כפי שהם, להתקומם נגד הסטטוס קוו בכל החזיתות".


עוד גרות בבית חברת ילדותו של בינג אלן ברייס, אמנית בשעות הפנאי (ציור) המתפרנסת כמתווכת נדל"ן וחיה על סף דיכאון, ואליס ברגסטרום, חברתה של אלן מהקולג', דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה שעובדת בחצי משרה במרכז האמריקני של ארגון הסופרים הבינלאומי פא"ן ויש לה חבר סופר, שלא ממש מתעניין בה (אלא באיך ובמה היא יכולה לסייע לו). החוטים המקשרים בין הנפשות הפועלות מתגלים כחזקים מהמשוער, ורק הולכים ומתהדקים. בינג, מתברר, דיווח כל השנים לאביו של מיילס על מיקומו ביקום. בדיוק כשמיילס חוזר לגור בניו יורק, חוזרת גם אמו לעיר, בעקבות תפקיד חדש בברודוויי. בינג מסייע לאלן לבטא עצמה בציור; אליס שואבת כוח מחבריה לבית כדי להתנתק מבן זוגה הנצלן. פילאר מגיעה לביקור בניו יורק; אביו ואמו של מיילס חווים משבר בזוגיות ומשברים אישיים. מיילס, בעידוד חברו, מגשש את דרכו בחזרה להוריו. וכשנדמה שיש פתרון אפשרי לכול, מגיעה המשטרה לבית הנטוש-נפלש ובעימות המתרחש שם מיילס מסתבך ומסבך הכול מחדש. סאנסט פארק איננה רק כתובת העלילה, היא - וניו יורק בכלל ליתר דיוק - חלק ממאפייני הגיבורים, הרוח ואווירת העלילה. זהו רומן ניו יורקי בכל הווייתו, ניו יורק של מיעוט מאוד מסוים. גיבוריו הם אסופה של אנשים משכילים, אינטלקטואלים, אינטליגנטים, אנשי אמנות ורוח מהסוג שמסוגל להקדיש שעות למשמעות של מילה בסרט וקו ברישום. סוג של אסטרונאוטים שמרחפים ומנותקים משגרת חיים של מחויבות-חשבונות-כללים-מסגרות. הם כולם שקועים ומסורים לחלוטין לכאורה במשימות שהציבו לעצמם (יצירה, קונצרט, ספר), אך בעצם כמהים כמו כולם לאהבה, לקבלה, לשלווה ולאושר. אוסטר משרטט את מסלולי המילוט-זינוק שלהם מסבך רגשות האשמה, הזרות, המוזרות והבדידות שכל אחד מהם חש וחווה, ומנסה להיחלץ ממנו. אוסטר, כמו אוסטר, מיטיב לנסח את גיבוריו, ובכלל זה את העיר (ניו יורק) ואת השכונה, מיטיב לשרטט תמונות ואווירה, להניח הכול בפני הקורא במרחק נגיעה ותחושה. אפשר כמעט להריח את הכבד הקצוץ במעדנייה היהודית, לחוש את התכונה ברחובות ההומים, להסתנוור משלטי הענק המרצדים, למשש את המחברות בחנות הסטודנטים של האוניברסיטה, לנשום את האדים הנמלטים מפתחי האוורור של הרכבת התחתית. אוסטר כותב רהוט, קולח, קולע ויפה. אבל למרות גודש המטען הרגשי-נפשי שסוחבים הגיבורים ובעיקר מיילס, זה לא ממש נוגע ומרגש. כמו אדם יפה תואר, מוקפד בהופעתו ובסגנונו, מרשים מאוד ושנעים מאוד להביט בו, אבל קשה יותר להזדהות איתו, לחוש כלפיו חמלה או אמפתיה, כך גם הספר הזה - קצת יפה מדי בסגנונו ולכן כובש פחות בתוכנו.
שורה תחתונה:
סיור בגלריית טיפוסים ניו יורקים באדיבות אשף השפה אוסטר.
"סאנסט פארק", מאת פול אוסטר. תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. 26 עמודים. הוצאת עם עובד

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: היורשים

ביקורת תיאטרון: קומדיה של טעויות

ביקורת קולנוע: השבוע שלי עם מרילין

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה