ביקורת ספר: סטאר איילנד

קרל היאסן הוא מחבר מותחנים אמריקני מצליח, שסימני ההיכר של כתיבתו הם שניים מרכזיים: הומור (לעתים די מוטרף), ומיקום עלילותיו בפלורידה, עם הקשר סביבתי כלשהו (הוא דוגל מאוד בשמירה על איכות הסביבה). שני המאפיינים הללו נוכחים מאוד גם בספרו החדש בעברית, "סטאר איילנד", המתרחש במיאמי ביץ' ובאיים שבסביבותיה. הפעם זירת התככים והתככנות היא על חופי הפלא של עיר הקיט הדרומית, מקום שוקק מועדונים, מקומות בילוי, טירות, כסף, סמים, פשיעה, עשירים ומפורסמים. אזרחי הכבוד של תרבות-הכלום עתירת הסלבריטאים אפופי הזוהר המלאכותי והמזויף של השואו-ביזנס הם גיבורי עלילת הספר, שבמרכזה זמרת פופ בלונדינית נבובה א-לה בריטני ספירס, שחקנית המתפקדת ככפילתה למטרות הסוואת פדיחות (התמסטלויות ושאר מבוכות), צלם פפרצי שמן, דוחה, חסר מצפון וחמדן (לתפארת סטריאוטיפ הז'אנר) וגלריית לווייניהם האנושיים (מי פחות, מי יותר). הזמרת הצעירה והזייפנית עונה לשם צ'רי פאי (הכי ילדה-טובה-אמריקה שיש, ההפך המוחלט מאישיותה כמובן). יש לה הורים (ואחים) שחיים על חשבונה מגיל צעיר, אז נהייתה כוכבת, והם גם מנהלים את הקריירה שלה ואת הכסף שלה. היא כאמור לא ממש יודעת לשיר, אבל זה לא מפריע לה להיות סלב, כי היא צעירה, בלונדינית, יפה, יודעת (לפעמים) לרקוד ולהניע שפתיים לצלילי שירתה של זמרת ליווי אלמונית, וגם לספק את ליטרת השערוריות הנדרשת לתחזוק התדמית המסנוורת, בהיותה טיפשה, רדודה, חסרת מעצורים ובעלת תיאבון בלתי נגמר לסמים ולגברים מכל הסוגים. בעקבותיה דולק צלם פפרצי דוחה בכל מובן, קלוד (בנג) אבוט, שבעברו יש פרס פוליצר שבו זכה בנסיבות מפוקפקות (צילם נופש שהותקף בידי כריש, אשר עט על מלכודת שאבוט הטמין למטרה זו), והוא משוכנע כי צ'רי פאי היא כרטיס הכניסה שלו לפנתיאון הצילום כמו גם לאלפיון העליון - אם רק יצליח להנציח אותה בבלעדיות בטרם מותה, אותו הוא צופה בקרוב. לצ'רי פאי יש צוות שלם שסובב אותה: אם מכחישנית ומניפולטיבית שמנהלת רומן עם מדריך הטניס שלה, אב מרוחק שמנהל רומן עם זוג סקנדינבי, צמד יחצניות תאומות שנהיו זהות באדיבות מנתח רב סכינים ופעלים, אמרגן עם חיבה יתרה למאהבות קטינות, שומר ראש העונה לשם לב שהוא בוגר מוסד בעל ביצועים בכל התחומים, וכפילה - שהיא אינה יודעת על קיומה - שחקנית ששמה אן, שתפקידה למלא את מקומה של צ'רי כשזו מחוקה מדי ו/או מביכה מדי ו/או מאושפזת מדי מכדי לתפקד. העלילה מסתבכת כבר בהתחלה כשצ'רי, על סף אלבום חדש (וצפוי להיות די כושל) וסיבוב הופעות, מתפרקת בפעם המי-יודע-כמה, וכדי להטעות את הציבור נשלחת לחזית הפלאשים אן בתפקיד צ'רי, בעוד זו האמיתית מוברחת מדלת אחורית למוסד גמילה.


אבוט השמן מצלם את צ'רי המוצאת מהמלון בדרך לבית חולים, שמתברר באיחור (אחרי שמכר את התצלום) כי היא בכלל אן, ולכן חוטף עצבים על הכוכבת האמיתית שנעלמה. הוא דולק אחריה למוסד הגמילה - ממנו היא בורחת בכלום זמן - כשבינתיים שומר הראש לב מתפטר ומוחלף בשומר חדש, אימתני ומעורר חלחלה במראהו המעוות, המכונה כימו. אן הכפילה, שנוסעת לפוש קמעה, נקלעת לתאונה ומוצאת את עצמה סוג של שבויה בידי הומלס תמהוני מוזר-מראה ותמיר, החי בביצות של אחד האיים הסמוכים וחוטף - בעזרתה, אין לה ברירה - אוטובוס של משקיעי נדל"ן בדרכם לנופש יוקרה, שאמור להסיח את דעתם מכספם שנקבר בידי יזם מושחת שגם מחבל בסביבה. נו, הבנתם, התסבוכת הולכת ומתרחבת לשלל כיוונים לא צפויים, לא ממש קשורים, חלקם הזויים ואחרים סתם מוטרפים. אן החיובית בעליל (בכל זאת, דמות אחת כזו חיונית למינימום של אמינות) מפתחת חיבה כלפי חוטף האוטובוס התימהוני, שמיד מתברר כי כוונותיו טהורות וטובות וקורבנותיו - כמו היזם המושחת, שחוטף ממנו קיפוד ים בדיוק שם - רעים ונקלים, והוא כלפיה. הוא כמובן משחרר אותה לאלתר וללא פגע, וגם יוצא במסע לחילוצה כשהיא נחטפת שוב, הפעם בכוונות הרבה פחות טובות, בידי אבוט הפנטזיונר נטול המצפון והמעצורים. בדרך מתברר שצ'רי פאי פשוט סתומה ברמות, שאין גבול לסיפורים שצמד היחצניות עתירות הבוטוקס מסוגלות להמציא, שלהוריה של צ'רי לא ממש אכפת מה היא עושה כל זמן שהכסף ממשיך לזרום, ששומר הראש החדש והמאיים משכלל מזימות משלו לכל המרבה במחיר, שאיש מהם לא ממש מקפיד על חוק וסדר, שהיזם הנדל"ניסט המושחת מחובר למאכער עוד יותר מושחת, שפעם היה סגן מושל מושחת של מושל ישר כמו סרגל, שנעלם זמן קצר אחרי תחילת כהונתו ומאז לא נודעו עקבותיו, וכן הלאה וכן הלאה. היאסן מצייר בצבעים וולגריים ועזים את סצנת השואו-ביזנס על הזוהר המזויף שבה, הוא מציג בעירום מאוד לא מחמיא את תרבות הסלבריטאים הנבובה-רדודה ומגחיך עד דק את תרבות הכלום שהיא חלק ממנה. שלל שמות בדויים שהם פרודיות על דמויות אמיתיות מרמזים ברמיזות עבות על הקשר של כל זה למציאות. כלומר, הכול פה בדיוני אמנם, אבל בעצם זו רק הגזמה, הקצנה וגרוטסקה של המציאות. העניין הוא שהפעם היאסן לוחץ יותר מדי: הוא מנסה להצחיק כמעט בכוח, כמעט בכל משפט ועניין, הוא מתחכם יותר מדי, מרפרר יותר מדי, מתפזר יותר מדי וחוזר יותר מדי. הכול קצת מופרז בספר הזה, החל בניסיונות להיות שנון בכל מצב, דרך ההטרפות של כל הדמויות והסיטואציות, וכלה בוולגריות המוקצנת. גודש היתר הזה מעייף עד מעצבן, ובעיקר - פוגע באפקטיביות של החצים שהיאסן משלח לעבר מטרותיו. במקום לשגר כמה נבחרים כאלה, שיבלטו על רקע כל השאר, הוא משגר אותם ללא הרף, מחורר עד בלי די את לוח המטרות, עד שבעצם לא נותר ממנו הרבה. וחבל על הביקורת המושחזת שטובעת בים הסכינים הקהות שבמגירה.
שורה תחתונה:
היאסן לא במיטבו: יותר מדי, שיצא הרבה פחות.
"סטאר איילנד", מאת קרל היאסן. תרגום מאנגלית: יורם ארנון. 401 עמודים. הוצאת ספריית מעריב

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן

ביקורת ספר: הזאב האדום

ביקורת ספר: מיטה

ביקורת תיאטרון: 33 וריאציות