ביקורת ספר: סטונר

"סטונר", ספרו של ג'ון ויליאמס האמריקני (שנפטר ב-1994), הוא עוד אחד מפניני הספרות האמיתיות והייחודיות שדי אבדו בשטף הרב והבלתי פוסק של הזרמים הגועשים בים הספרות המערבית. לא רק הקוראים בעברית לא נחשפו לסופר ולספרו, גם במולדתו, ארצות הברית, שבה יצא הספר לראשונה ב-1965, הוא לא זכה להכרה ולהיכרות שהיה ראוי להם. כפי שמספרת נטע גורביץ באחרית הדבר לספר, ויליאמס ויצירתו נותרו די אלמונים כל חייו. ב-2003 יצא הספר מחדש בארצות הברית בסדרת קלאסיקות של הוצאת ספרים יוקרתית שהעלתה-החזירה את הסופר ואת הספר לתודעת הקוראים. עכשיו הוא יוצא גם בעברית (ותודה להוצאת ידיעות ספרים), והעונג כולו שלנו. וזהו עונג צרוף. על כריכת המהדורה העברית מצוטטות שלל ביקורות נלהבות וסופרלטיבים כמו "רומן מושלם", והפעם - אין הגזמה בדברים. ויליאמס כתב סיפור לכאורה פשוט, בסגנון מאופק מאוד, שהוא בה בעת רומן עשיר, רב רבדים ועמוק, סיפור אנושי מדויק, מלא יופי, כנות וחמלה, כאב ואהבה, ספר מרגש עד דמעות. גיבור הרומן הוא ויליאם סטונר, בן יחיד למשפחת חקלאים קשת יום במיזורי, שהולך ללמוד באוניברסיטה, הראשון במשפחתו לעשות זאת. הוא מתחיל בלימודי חקלאות אך בשנה השנייה, בקורס חובה של מבוא לספרות אנגלית, הוא מגלה את ייעודו האמיתי ואת אהבתו האמיתית בזכות המרצה שלו בקורס. הוא מתאהב בספרות האנגלית, ביצירות, בסופרים ובמשוררים, ובסיומה של אותה שנה עושה הסבה מחקלאות לספרות אנגלית ולפילוסופיה ובכך מסיט-מתחיל את מסלול חייו שנמשך עד מותו ומתנהל כולו באוניברסיטה, שבה הוא מקבל דוקטורט בתום לימודיו , נהפך למרצה ומגיע לדרגת מרצה בכיר. כבר בפסקה הראשונה והתמציתית של הספר ויליאמס בעצם מגדיר לקורא, בתוכן וגם בטון ובסגנון, איזה מין גיבור הוא סטונר. גיבור אפור. גיבור מהחיים. אבל מסגרת הזמן שבמרכזה הוא מציב את עלילת חייו של סטונר באותה פסקה ראשונה מרמזת לכך שהאיש אולי לא הגיע להישגים יוצאי דופן, ובכל זאת - תקופת חייו הייתה סוערת ומלאת תהפוכות. ימיו של סטונר באוניברסיטת מיזורי, שהם בעצם עלילת חייו, משתרעים משנת 1910 ועד 1956. שתי מלחמות עולם התחוללו באותן שנים, המכונית החליפה את הכרכרה, מעמד האישה בארצות הברית השתנה (זכות ההצבעה), הטכנולוגיה נכנסה לכל בית ושינתה לא רק את איכות החיים אלא גם את תרבות החיים (מהטלפון ועד הטלוויזיה). סביבו גועש העולם, ובתוכו ממשיך סטונר בחייו נעדרי השיאים והסתמיים לכאורה, מתמודד עם לא מעט קשיים, אכזבות, שינויים וכאב, ובתוך כל אלה מתמסר כל העת לאהבה הגדולה, האמיתית והעקבית שלו, אהבתו לעבודתו.


סטונר מתמסר כל-כולו לספרות, למה שנגלה לו על הרוח והנפש ועל עצמו בין היצירות והטקסטים. כפי שמנסח זאת בוראו, ויליאמס, "באמצעות מילים התברר לו משהו שלא ניתן לנסח במילים". האקדמיה היא, באופן מתבקש, הבועה שמאפשרת לו להתמסר לאהבה הזאת במשך כל חייו. "אתה תמיד מצפה שהעולם יהיה משהו אחר", אומר לו חבר קרוב בזמן הלימודים, בשיחה על עתידם המתבקש-מתגבש באקדמיה. "אתה חלש מדי, ואתה חזק מדי. ואין לך לאן ללכת בעולם". חלש מדי וחזק מדי, זהו בדיוק סטונר, וזו בדיוק כתיבתו המאופקת-מדייקת ועם זאת רבת העוצמה של ויליאמס (בתרגום ראוי לשבח של שרון פרמינגר). במהלך חייו מתאהב סטונר אהבת בוסר ונישא לאישה אקסצנטרית, קרה (גם מינית), נוירוטית על סף אישיות גבולית, וחי לצדה כל חייו בזוגיות נעדרת חום, אינטימיות, רגש או חברות אמת, במין כלא אנושי מנוכר. אשתו מרחיקה מעליו את בתו היחידה, שבה הוא מטפל במסירות כמעט לגמרי לבד בשנותיה הראשונות, וכך הוא נותר מוקצה ומרוחק מהילדה שהוא אוהב אהבה רבה, ונאלץ להתבונן בה מרחוק כשהיא גדלה, מסתגרת, מתנתקת והורסת לעצמה את חייה. בשנותיו הראשונות כמורה באקדמיה הוא מתקשה לתרגם את אהבתו לחומרי הלימוד להוראה סוחפת כמו זו שהציתה בו את הלהט לספרות. בהמשך הוא נקלע לסכסוך שנמשך יותר מעשרים שנה עם עמית-יריב שנהפך גם לראש החוג, סכסוך שלא רק מונע כל אפשרות לקידומו, אלא גם פוגע ומחבל ביקר לו. בגיל 43 הוא מנהל פרשיית אהבה ואהבים עם מרצה צעירה, אך נאלץ לוותר עליה ולהישאר רק עם זיכרון האהבה והאינטימיות והתשוקה. הוא מתמודד כל חייו עם שאלת משמעותם, עם תחושות של כישלון וחידלון, פיספוס ואכזבה עצמית. את כל מסע החיים ומסע ההתבוננות העצמית מנסח ויליאמס להפליא. הכול לכאורה פשוט וישיר, ועם זאת עשיר ועמוק וגדוש רבדים נוספים. כך למשל הוא כותב: "בשנתו ה-43 למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו: שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, ושהאהבה אינה יער שמגיעים אליו, אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר". כל כך פשוט, כל כך מורכב, כל כך יפה. כמו הספר כולו.
שורה תחתונה:
ספר יפהפה, יצירה ספרותית מרגשת, רומן כתוב להפליא. קריאת חובה.
"סטונר", מאת ג'ון ויליאמס. תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר; אחרית דבר: נטע גורביץ. 288 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: התפשטות

ביקורת תיאטרון: מימונה

ביקורת ספר: במרחק אור ירח

ביקורת קולנוע: השוטר

ביקורת תיאטרון: אחרון ימיה