ביקורת ספר: ספר הפרידות הגדול

לפעמים דווקא המוות מעיר לחיים הרבה דברים שנדמים שנים כסגורים, חתומים, מחוקים וגנוזים. זה מה שקורה למשפחתו ולמקורביו של עירא סידון, המתאספים בדירתו לשבת עליו שבעה. אחיו דויד, אשתו מינה (וילהלמינה), בתם רעיה, בנם בני ואשתו אסתי, ילדיהם גילי ומתן, ושרה שמגיעה מהולנד, האישה שבני המשפחה לא הכירו, שלה השאיר עירא מכתב ומאה אלף דולר. זה רק הסוד הראשון שמתגלה עם מותו של האיש שמעולם לא נישא, לא הוליד ילדים והיה כל חייו מרוחק (לפרקים גם פיזית) ומסוגר. בהדרגה, יום אחרי יום במשך ימי השבעה, צפים ועולים עוד סודות, מעיקים יותר ופחות, עוד חרטות וספקות וכאב. הרבה כאב. לא רק מהמנוח צריכים כולם להיפרד, אלא כל אחד נדרש גם להיפרד ממשהו, או ממישהו, שהוא סוחב עימו לאורך זמן כמסע מכביד של אשמה והחמצה, כאב או בושה.


דויד לא היה רק אחיו של עירא המת. הוא היה אחיו הצעיר, הלא-גיבור, שמסתיר מאחרים ומעצמו פרטים הקשורים במה שעבר בשואה בהולנד. מינה אינה רק אשתו, שבעצמה שרדה לבד מכל משפחתה את השואה בהולנד. היא נושאת רגשי אשמה מושתקים בהקשר של משפחתה, מתגעגעת לילדותה ולמשפחתה שנגזלו ממנה בטרם עת, ובכלל התאהבה אי-אז בעירא שהיה בעיניה מושיעה. והיא גם סובלת מבריחת שתן. רעיה המוכשרת והיפה והפנויה בכלל לא פנויה. היא מאוהבת ומתגעגעת לשי, מאהבה הצעיר שיחסיהם המורכבים מושהים, ואינה מפסיקה לחפש את עצמה ואת מקומה בעולם, ואולי גם מעולם לא השלימה עם אלמנותה. בני אוהב את אסתי אשתו ואת ילדיו ועושה חיל בעסקיו, אבל גם הוא סוחב קופת שרצים ומהלך כלוליין על חבל דק בניסיונות להעמיד פנים שמשפחתו הדיספונקציונלית היא נורמלית לגמרי. גילי, בתו, אובדת בגיל ההתבגרות הנורא, שנורא עוד יותר בגלל שאיבדה חבר שנהרג במלחמה רגע אחרי שגילתה אודותיו משהו שלא ידעה להתמודד איתו. מתן, ילד חכם וטוב אבל מנודה חברתית, מטביע את חרדותיו ובדידותו בהררי אוכל וסובל מעודף משקל. וכך הלאה, בריינר מקלפת בהדרגה את גיבוריה מקליפת "המשפחה הממוצעת" שלהם, מגלה צלקות ופצעים, תסבוכות ושקרים.


לכאורה, הם כולם עסוקים בפענוח אמיתותו של סיפור הנקמה שכתב המנוח, ושאותו הוא מבקש שיקראו ויפרסמו אחרי מותו. למעשה, הם עסוקים בפענוח עצמם, כל אחד לחוד וזה ביחס לזה. זהו סיפור שעיקרו התהליך שעוברות הדמויות, לאו דווקא תעלומה שנפתרת או סוד שמתגלה, למרות שכאמור, כאלה יש בשפע לכל הדמויות בסיפור. ב"ספר הפרידות הגדול" מאירה בריינר זרקור אל המשפחה הישראלית העכשווית תוך שהיא נותנת ביטוי לניצולי שואה הולנדים, על תרבותם ואפיוני מולדתם ומורשתם הייחודיים (כולל משפטים לא מעטים בהולנדית כתובה בעברית). בריינר יודעת לכתוב, והדבר בולט וניכר ביכולתה להתאים בדייקנות רובד לשוני שונה והולם לכל דמות (בני נוער, מבוגרים, העוזרת מגאנה וכן הלאה), בתמונות הישראליות שהיא משרטטת היטב וביכולתה לעצב במילים דמויות ומצבים אנושיים. אלא שדווקא היכולת הזו פוגעת מדי פעם בסיפור, כשבריינר מכבירה דימויים ותיאורים שלמרות חנם, הם מצטברים לגודש מיותר, שמנדנד ומאט שלא לצורך את התקדמות העלילה עד שמתחשק לעתים לומר לה - תתקדמי (ואולי האשם הוא בעצם בעורך שלא היה נחוש דיו).
שורה תחתונה:
אנושי, ישראלי ומאוד עכשווי, גם כשהוא קצת מנדנד.
"ספר הפרידות הגדול", מאת שושי בריינר, הוצאת עם עובד

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: תנאים של חיבה

ביקורת טלוויזיה: הצילו

ביקורת ספר: הסחיטה

ביקורת תיאטרון: תקלה קלה

ביקורת קולנוע: ההצעה

ביקורת טלוויזיה: מחוברות