ביקורת ספר: עדיין אליס

"עדיין אליס", ספר הביכורים שכתבה ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח מאוניברסיטת הארוורד, מתאר את מאבקה של גיבורתו, אליס האולנד, לשמור על זהותה, על עצמיותה ועל עצמאותה לאורך כשנתיים שבהן הולך מצבה ומתערער בשל מחלת האלצהיימר. זהו מאבק מפחיד, מרתיע, קשה וחסר רחמים, שכן כישלונו ידוע מראש: השאלה איננה האם תצליח הגיבורה במאבקה, אלא באיזו מידה ולמשך כמה זמן תצליח להתמיד בו לפני שתינגף. אלצהיימר היא מחלה איומה ונוראה, שבקרב על תואר המחלה הנוראה מכול ודאי משתבצת תמיד בשלישייה המובילה, אם לא במקום הראשון. זו מחלה שנכון לעכשיו אין דרך לרפא אותה, אין חיסון נגדה, אין טיפול מונע ואין גם תרופות שיעצרו לחלוטין את מהלכה, אלא רק כאלה שבמקרה הטוב מעכבות במידה כזו או אחרת את התפתחותה. זו מחלה שסופה מוות, והמסלול המוביל אליו עובר בדמנציה, באובדן כל זיכרון או יכולת תפקוד, מוחי ופיזי. זוהי בעצם מחלה שהלוקים בה, בשלב כלשהו, מתים בעודם עדיין בחיים. אלצהיימר היא מחלה מפחידה ומרתיעה בכל ממד של התמודדות, גם כשמדובר בהתמודדות ספרותית. ג'נובה האמריקנית בחרה להתמודד עם המחלה בזירה הספרותית באופן הישיר ביותר האפשרי: אליס, גיבורת ספרה, לוקה במחלה בגיל צעיר יחסית, 50, והסיפור כולו מובא מזווית הראייה שלה ומלווה את השנתיים הראשונות של מהלך המחלה הגלוי, שנתיים שבהן חייה ועולמה משתנים כליל. לא במקרה, יש להניח, בחרה ג'נובה לעצב את גיבורת סיפורה כאנטי-תזה למי שהסטריאוטיפ מקשר עם אלצהיימר: אליס האולנד היא פרופסור בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד היוקרתית, שתחום מומחיותה, אשר בזכותו יש לה מוניטין בינלאומיים, הוא בלשנות, שימוש בשפה. היא נשואה למדען בכיר ובעל שם גם הוא (בתחום הביולוגיה), שכמוה הוא פרופסור חוקר מוערך בהארוורד. לשניים יש שלושה ילדים בוגרים: בת נשואה, עורכת דין, בן בשלב מתקדם של לימודי רפואה - שניהם גרים בסמוך, בבוסטון - ובת בת 24 שחיה בלוס אנג'לס, לומדת משחק וחולמת להיות שחקנית מצליחה. זו, במרכאות, האכזבה היחידה שאליס מכירה עד שלב זה בחייה - העובדה כי בתה הצעירה והמחוננת, לדעתה, מבכרת לעסוק במשחק, ללמוד זאת במסגרת פרטית ולא להצטרף למסגרת ולמסלול אקדמיים כלשהם. הסיפור נפתח בהרצאת אורח שאליס נוסעת לשאת באוניברסיטת סטנפורד, בחוף המערבי של ארצות הברית. במהלך ההרצאה נעלמת לה מילה, ורק שעות מאוחר יותר היא נזכרת בה. אליס, אישה קרייריסטית, שאפתנית, שכל חייה מתנהלים במשמעת עצמית גבוהה בין מטלות מרובות, מייחסת את הבלבול הרגעי, ועוד אחרים שדומים לו, לגיל המעבר, ובעיקר מתעלמת. רק אחרי שבאחד הימים היא יוצאת לרוץ וממש קרוב לבית - היא יודעת ומזהה שזה קרוב לבית - מאבדת לחלוטין את דרכה לדקות ארוכות, שבהן אין לה מושג לאן עליה לפנות או לאן פניה מועדות, היא מחליטה ללכת לרופאת המשפחה שלה.


היא, כאמור, משוכנעת שהכול סימפטומים של גיל המעבר. כשהרופאה שולחת אותה לבירור אצל נוירוכירורג, היא מתמלאת חששות שמדובר בגידול. לרגע היא אינה מעלה בדעתה אופציה של אלצהיימר. היא גם אינה מספרת לבעלה או למי מילדיה שיש בכלל על הפרק אפשרות לבעיה. אחרי הכול, היא אישה אינטליגנטית להפליא, שבזכות יכולותיה וכישרונותיה מסוגלת לעקוף מכשולים רבים, לטשטש עקבות, להתגבר על קשיים. בהמשך ייאמר לה שהמחלה, ככל הנראה, החלה את מהלכה, גם הגלוי, בדברים קטנים כבר שנה קודם לכן, אבל בזכות כישוריה אלה הצליחה בעצם לרמות, גם את עצמה. כשמתבררת האבחנה, אין לה ברירה אלא להתחיל להתמודד עם הדברים ולאפשר זאת גם לסביבה. ג'נובה מתארת את תגובות הבעל והילדים. הבעל המדען שוקע בתחקיר מדעי מעמיק של תולדות המחלה והופך למעין מומחה לנושא ולכל סוגי הטיפולים. הוא נוקט גישה רציונלית לכל דבר, לכל שלב של שינוי והידרדרות. האיש שחי איתה הכי צמוד, הכי הרבה זמן, מתקשה להעניק את הסעד הרגשי, מתקשה להתמודד עם המחלה ברובד הנפשי. שני ילדיה הבוגרים בוחרים לעבור בדיקה גנטית, שיכולה לזהות גן הנושא את המחלה, כלומר לזהות אפשרות שילקו בה בעתיד. הבת הבכורה בוחרת בהמשך, למרות הכול, להיכנס להריון וללדת. הבת הצעירה, זו שהיו לה היחסים הכי מתוחים עם אמה לאורך שנים, היא זו שמתקרבת אליה הכי מהר, זו שנפתחת, תומכת, מחבקת ונותנת מעצמה בלי פחד וללא היסוס. ג'נובה מקפידה לדייק בתיאור מהלכי המחלה, האבחון והטיפול בה. כל התרופות שהיא מזכירה, למעט אחת (וגם זו, הדמיונית, דומה לתרופות שנמצאות בתהליכי ניסוי, ולכן היא דמיונית), הן אכן התרופות שנמצאו בשימוש בעת פרסום הספר (יצא בארצות הברית בשנה שעברה). גם אופן השימוש בהן והשפעותיהן מתוארות במדויק, מה שהופך את הספר בקטעים רבים לקליני מאוד, דומה יותר לסוג של דיווח מאשר לסיפור שנועד לעבוד על הרגש. מצד שני, יש משהו כמעט מלחיץ בתיאור חלק מהמעקב-אבחון-טיפול במחלה, למשל המבחנים שעורכים הרופאים לאליס מדי כמה חודשים. הקורא עוקב אחר השאלות, רצף הצגתן וחזרתן, ובתגובה כמעט לא רצונית לא יכול כמעט להימנע מלבחון את עצמו במקביל. ברובד סיפור המחלה, זהו בהחלט ספר מעניין, הן משום שהוא מסופר מזווית ראייתה של הלוקה במחלה, שהיא גם אישה אינטליגנטית ופעילה ביותר והן בשל הדיוק המדעי, שמעניק לכל מעין תן תקן של ככה זה, אין כאן הגזמות לשום כיוון. ברובד הספרותי הספר הרבה יותר חלש - הדמויות שבלוניות, מבנה המשפחה והיחסים די סטריאוטיפי וצפוי מראש, הסגנון סתמי וחסר ייחוד, מזכיר לעתים קרובות יותר דיווח וכתיבה עיתונאית מאשר יצירה ספרותית. זה דומה קצת לסרטי טלוויזיה מסוג הולמרק, כאלה שבוחרים לטפל בסוגיות כבדות משקל אבל בעיבוד קיטשי ועם שחקנים מהשורה השנייה והשלישית. מלודרמה בינונית, במקום הדרמה האמיתית שהחיים מציבים. למרות הרדידות הספרותית, בזכות הנושא ועצם ההתמודדות הישירה איתו, הספר משפיע ומעורר מחשבות נוגות ומתסכלות, גם בקרב קוראים שהדמויות עצמן לא יעוררו בהם הזדהות והעלילה תראה להם די צפויה.
שורה תחתונה:
בזכות הנושא, בזכות הכנות הישירה, בזכות המידע הרב שאפשר ללמוד על המחלה ועל מהלכה.
"עדיין אליס", מאת ליסה ג'נובה. תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש. הוצאת מטר, 281 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: לילה לא שקט

ביקורת קולנוע: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

ביקורת ספר: תמרה

אלכס פלג: פורח עם השנים

ביקורת תיאטרון: שלוש אחיות