ביקורת ספר: על תקווה ואהבה

בספרה של מאיה ערד "
אמן הסיפור הקצר
", מתדיינות דמויות פיקטיביות בסוגיה ספרותית אמיתית לגמרי, סוגיית חשיבותו ומקומו של הסיפור הקצר בזירה הספרותית העכשווית. תהא העמדה אשר תהיה, עובדה אחת ברורה: לסיפור הקצר יש פחות ופחות ביקוש בשוק הספרים, ופחות ופחות מו"לים ששים להשקיע בקבצים כאלה. והנה, דווקא במציאות הזו, הקימה העיתונאית מילכה למדן (לשעבר אשת קול ישראל) הוצאת ספרים קטנה, מרנגא שמה, שמטרתה המוצהרת היא הוצאת קבצי סיפורים קצרים (וספרי מתנה), מתוך אמונה כי דווקא הסיפור הקצר הולם יותר את טווח הקשב של קוראים בעידן של חיים בקצב מטורף. אם היא צודקת וכל האחרים טועים - ימים יגידו. בינתיים יש לחובבי הז'אנר כתובת נוספת לחפש בה את מה שאהבו, שהולך ונעלם מהמדפים. אני אישית מודה שבעיקרון נתונה העדפתי לרומנים, אבל אני מוכנה גם להיות מופתעת לטובה, כפי שקרה לי יותר מפעם אחת. זה בדרך כלל קורה לי כשהסיפורים הקצרים איכשהו מתחברים למשהו גדול יותר או כשהם דומים יותר לנובלות מאשר לסיפור קצר ממש, כמו למשל בסיפוריה הקצרים (הארוכים) של ג'ומפה להירי (הקבצים "פרשן המחלות" ו"
קרקע לא מוכרת
"), או "
תמונות מחיי הכפר
" של עמוס עוז. "על אהבה ותקווה", שיצא בהוצאתה של למדן ואף נערך על ידיה, הוא קובץ המכיל 12 סיפורים שנכתבו בידי שמונה סופרות קנדיות המוגדרות "צעירות", סיפורים שיצאו לאור בקנדה בקבצים שונים אך בהוצאה אחת, קטנה ואיכותית, שאף זכתה שם לפרס על פועלה (מודל לחיקוי למרנגא?). הגורם המחבר בין הסיפורים והכותבות הוא קשת הנושאים שהסיפורים עוסקים בהם: יחסים - במשפחה, בזוגיות, במשבר, בצומת. יחסים אישיים שנקשרים ונפרמים, מסתבכים ומותרים, מערבולות שסוערות מתחת לפני שטח של שגרה ונורמליות. מכנה משותף נוסף לסיפורים הוא העובדה שהם מדיפים ניחוח של מקום אחר ורחוק - במיקומי העלילות, באווירה, במזג האוויר שממלא תפקיד בחלק מהם, בשלג שיורד בהם, בקודים חברתיים אחרים. כל אלה הם תזכורת לכך שקנדה אמנם נושקת לארצות הברית ולכאורה מוכרת לנו כמוה, אבל זה לא בדיוק ככה.


גב הספר אמנם מציין כי הסופרות שסיפוריהן מופיעים בספר זכו כולן בפרסים ובמענקים חשובים, אבל לקורא הישראלי הן עדיין אלמוניות - זו הופעתן הראשונה בעברית - וגם סיפוריהן בקובץ אינם אחידים באיכויותיהם. יש שנוגעים יותר ופחות, יש סימפתיים וסתמיים, יש כאלה שיש בהם התחכמויות - אם בתוכן ואם בסגנון, ויש ביניהם מעוררי מחשבה. אם תרצו, אפשר לראות בספר מעין מיני-מרקט חדש שנפתח בשכונה: נחמד להציץ אליו על הדרך, להסתובב, להתרשם ולגלות דברים חדשים מעניינים, אבל ממש לא דחוף לרוץ אליו או להתעכב בו על כל מדף ומעבר. כיוון שמדובר בחשיפה ראשונה של הכותבות לקהל הישראלי וכיוון שהקובץ מכיל יותר מסיפור אחד של חלק מהן, חבל ששמותיהן (לצד פירוט הסיפורים פרי עטן) מופיעים רק בסוף הקובץ, ולא בצמוד לשמו של כל סיפור, או לפחות בפירוט התוכן בראשית הספר. דווקא במפגש ראשון וקבוצתי שכזה, חשוב להקל על הקורא את זיהוי הכותב/ת בזמן אמת, כשחווית הסיפור שהרגע קרא עדיין טרייה. חבל מאוד גם שההגהה הייתה (בהנחה שהייתה) רשלנית, והספר מכיל הרבה שגיאות וטעויות, החל במרכאות שנפתחות ולא נסגרות במקומות הראויים וכלה במילים שנדבקו או כאלה שנכפלות במשפט, כאילו נוסו שתי גרסאות והמיותרת לא נמחקה. זה מעיק, מציק ומעצבן, ודאי שכשזה קורה שוב ושוב. ומשפט לסיום על מה שזוכה בדרך כלל להתייחסות מועטה בלבד - העטיפה. זו של הספר שובת עין ומזמינה, והולמת את אווירת הסיפורים, הן באופיים והן באווירתם (בית מק'קיטריק, בית היסטורי בקנדה). כמו סצנת פתיחה של סרט, זה ציור של בית שמפתה לבקר בו.
שורה תחתונה:
לחובבי סיפורים קצרים ועיסוק ספרותי ביחסים, באווירה קנדית.
"על תקווה ואהבה", קובץ סיפורים קנדיים מאת הסופרות: ויווט ג. קיידי, ראמונה דירינג, מרי בורסקי, רובין שרה, ג'ודית מק'קורמק, אליסון אצ'סון, ק.ד. מילר, ג'ואן אלכסנדר. תרגום: עורית בוגר, אורי בן-רואי, עדין וולר, נועה מרום, דניאלה צוקר. עריכה: מילכה למדן. עריכה לשונית: שרה בוני. הוצאת מרנגא, 220 עמודים

עו על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: בראבו - שרים 90!

ביקורת קולנוע: סוריאה M

ביקורת תיאטרון: הנסיכה האמריקאית

ביקורת ספר: אמן הסיפור הקצר

ביקורת תיאטרון: בראנז'ה