ביקורת ספר: פלאפל אוסלו

"פלאפל אוסלו" מאת אמיר בן-דוד הוא לפני ואחרי הכול סיפור אהבה. אהבה שמצליחה להתקיים למרות פערים ומרחקים, נפשיים ופיזיים, ואינה מצליחה לשרוד בגלל גאוותנות ורוע אנושי, חסר גבולות, המתקיים בכל מקום. זהו סיפור על יחידים ועל משפחות, סיפור על חלומות גדולים ועל כמיהות קטנות, על שאלות גדולות ועל תשובות קטנות, על פספוסים וגעגועים, מאוויים כמוסים וגלויים, נאיביות וציניות. זה סיפור שמתחיל בטבריה ונגמר באוסלו, מתחיל בתקווה גדולה ומסתיים בהתרסקות כואבת. אלבר לומברוזו, בעל דוכן פלאפל בטבריה, מחליט לקרוא לבן שנולד לו אחרי שלוש בנות לנון, על שם החיפושית שנרצחת בצד השני של העולם ממש באותה שעה שבה בנו מגיח לעולם. אלבר הוא מעריץ גדול של הביטלס, ומשוכנע שנשמתו של לנון המנוח התגלגלה אל בנו. לנון לומברוזו, שקוראים לו גם פרוספר על שם סבו המנוח, גדל בין דוכן הפלאפל של הוריו, שלוש אחיותיו הגדולות, סבו הדייג ויקו, פיוטי מזרח ושירי ביטלס ופעולות של השומר הצעיר. במסגרת השירות הצבאי בנח"ל הוא פוגש בקיבוץ הגלילי שבו הוא משרת מתנדבת מנורווגיה בשם מונה, והם מתאהבים. כשמונה חוזרת לבית הוריה וללימודיה באוניברסיטה לנון יוצא, כמתוכנן, לטיול הגדול במזרח הרחוק, כשיעד מרכזי אחד הוא רישיקש והאשרם שבו שהו הביטלס אי אז לפני שנולד. בנפאל הוא פוגש צעיר ישראלי בשם קמי, עורך דין בראשית דרכו שיוצא לחפש את עצמו רגע לפני ההישאבות לקריירה מכופתרת במשרד משגשג ומנוכר שבו אביו, מיכאל, הוא שותף בכיר. בסופו של מסע הגילוי העצמי שהם עורכים זה לצד זה קמי חוזר למגדל התל אביבי ולנון נוסע בעקבות האהבה לאוסלו. שם הוא לומד את השפה, מחפש את מקומו, ובסופו של דבר הוגה רעיון להקים מזנון פלאפל במקום, משהו שיחבר אותו לכאן ולשם. הוא משפץ את המתכון המשפחתי, מתאים אותו לטעם המקומי, פותח את המסעדה ותולה בה שלט המכריז על הפלאפל כ"מאכל הלאומי של ישראל". אך מה שנועד לקדם מכירות, לבדל, לייחד ולבטא גאווה אישית ושורשים, מצית התנצחות שנהפכת במהרה לסערה פוליטית ומשפטית חובקת עולם, כמעט פרק חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני בעולם, למערבולת של שנאה ואלימות, שאותה מלבים ובה מעורבים גם פעילי ימין קיצוני נורווגים שמולם מתייצבים פעילי שמאל, ומעורבים בה עורכי דין מכל העולם, אנשי תקשורת ושאר גורמים אינטרסנטיים וציניים. לפלאפל, כמו לאהבה של לנון ומונה, אין סיכוי באוסלו, שהיא אולי הרבה יותר צוננת מטבריה, אבל רוחשת שנאה, עוינות ואלימות לא פחות מכל מקום אחר בעולם.


בשפה עשירה ועזת צבעים משרטט בן-דוד את דמויות גיבוריו ומתאר את עולמותיהם השונים מאוד זה מזה. הרומן בכלל עשיר במידע וברבדים המשתלבים בעלילה בטבעיות ובשטף, לרגע לא באופן קלישאתי, קיטשי או מעיק, ולכן גם מעניקים לה יסודות מוצקים ורוחב יריעה. בין אם מדובר במוזיקה או בתבשילים, בפוליטיקה או בתקשורת, בפילוסופיה או בדינים בינלאומיים, התחושה היא של בדיון נטוע היטב בקרקע המציאות. בן-דוד מפתל את העלילה בין גלריה של טיפוסים שונים זה מזה באישיותם, ועם זאת דומים באנושיותם. לכולם פגמים וחולשות, את כולם - גם המשניים והזוטרים שביניהם - הוא מקפיד לאפיין ולנמק. למעט התעכבות קצת מיותרת לטעמי על דמותו של מיכאל, אביו של קמי, זה בהחלט פועל לטובת הסיפור. והסיפור מתחיל מסופו. מהרצח של לנון, גיבור הספר, וחוזר בסופו להתחלה, במעגליות. המבנה מכתיב לסיפור קצב מסוים - הוא מתחיה באיטיות, במין ל?אות של הלם ממוות לגמרי לא צפוי ואלים במיוחד, וצובר בהדרגה בהמשך תאוצה, עד לשיא בסיומו. בן-דוד מרחיב את יריעת הסיפור ומניע אותו בין תחנות תרבות מוכרות וכמעט מובנות מאליהן (הסרט הערבי בטלוויזיה של יום שישי, הטיול הגדול למזרח) לבין כאלה זרות ומפתיעות (חוות למינגים נורווגית, דקדוקי חוק ומשפט בינלאומי); בין אנשים שגם כשהם רוצים את אותו הדבר, הם רוצים אותו לגמרי אחרת. זהו רומן חובק עולם ועם זאת לגמרי ישראלי, סיפור עצוב (אפילו קצת מייאש) אבל עם הרבה רגעים של חסד, עם ריח של פלאפל וחוצלארץ.
שורה תחתונה:
חווית קריאה מלבבת, סיפור על אהבה ופיכחון.
"פלאפל אוסלו" מאת אמיר בן-דוד. 322 עמודים. הוצאת חרגול, עם עובד

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: בוקר טוב אדון פידלמן

ספר חדש: דולה אור מאפר

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

ביקורת ספר: טיפות שלג