ביקורת ספר: ציפורים באור אחרון

זה מהדהד כסיפור מוכר. יש להניח שזה מסוג המקרים שבו מציאות נהפכה להשראה, עניין לגמרי לגיטימי, ותחת ידיו של בראד קסלר היא נהפכת לסיפור ספרותי אמיתי. הספר "ציפורים באור אחרון" עוקב אחר קבוצת אנשים זרים זה לזה, שבבת אחת נוצרת ביניהם קרבה כשאסון תעופתי שבו נספים יקיריהם מקבץ אותם על אי בנובה סקוטיה שבקנדה, שלחופיו התרסק מסיבה לא ידועה מטוס נוסעים. הסיפור עוקב אחרי האנשים ששגרת חייהם - השונים עד מאוד - מופרת בברוטאליות. בשעות ובימים הראשונים לאחר ההתרסקות, זמן מה אחריה ושוב, בדילוגים של שנים, עד חמש שנים לאחר האסון.
המעשה הכי הרואי: להמשיך הלאה
זה מזכיר את התרסקות מטוס סוויסאייר שהיה בטיסה מניו יורק לז'נבה, לחופי נובה סקוטיה בספטמבר 1998. המקום והזמן בספר דומים, המטוס של חברה אירופית בדרכו מניו יורק לאירופה, וקרובי המשפחה מתקבצים לחוף הים שבלע את הנספים. אבל קסלר משכיל לקחת את הריאליזם המוכר ולהפוך אותו בעיקר לבסיס אמין לסיפורו, סיפור על אנשים שנדרשים פשוט להמשיך בחייהם. לכאורה, מעשה נטול הרואיות, ודאי על תפאורת התרסקות מטוס ופעילויות צוותי החיפוש והחילוץ והחקירה, ובעצם המעשה הכי הרואי שנדרש מאדם שעולמו חרב עליו: להמשיך הלאה. גיבוריו של קסלר הם לא רק בני תרבויות ולאומים שונים, הם גם בגילים שונים, בנקודות שונות בחייהם, בעלי קשרים שונים ומטענים שונים עם הנספים. יש אמריקנית בודהיסטית מבוגרת שמאבדת את אחותה, חולת סרטן סופני; אמריקני שהוא גולה פרסי במוצאו שאיבד את אחייניתו; נערה הולנדית שאיבדה את הוריה; זוג סיני שמרני ומסורתי שאיבד את בתו, צעירה שיצאה למערב בעקבות קריירת דוגמנות מפוקפקת-משהו; חוקרת ציפורים אמריקנית שבעלה - אף הוא צפר ומנהל מחלקה במוזיאון - ניספה; מוזיקאי בולגרי שאיבד את אשתו המוזיקאית באסון. כולם מתקבצים בפונדק באי הקנדי, שאותו מנהל זוג הומואים אמריקני, שגם אצלם מחולל האסון שבר בזוגיות.


זהו רומן אווירה, רומן על תהליך של אובדן ועיבוד אבל והשלמה, כאב והסתגרות וקבלה ונחמה. סיפור שמתחיל, מילולית, בפיצוץ, בהתרסקות, ומשם והלאה נע על פני הזמן והעונות במחזוריות של הטבע, של החיים, ושל החיים עם המוות.
פולקלור פרסי ואגדות חכמים
קסלר בחר למקם במרכז העלילה את אנה, חוקרת ציפורים, וכך לשלב בסיפור האנושי ולהקביל אליו הרבה מידע מעשיר על ציפורים, המשמש גם כנקודת התייחסות ואחיזה לבני האדם. הגולה האיראני פרוויז מספק לקסלר את האפשרות לשלב בסיפור סיפורי פולקלור פרסי, אגדות חכמים, מין קונטרה רוחנית אחרת לעולם המודרני שבו התרחשה התאונה נטולת הפשר. גם הבודהיסטית והזוג הסיני מספקים הזדמנות להציץ אל דרכי התמודדות רוחנית, מיסטית, מיתולוגית, דתית אחרת. המוזיקאי הבולגרי מביע את כאבו בנגינה, וקסלר יודע היטב באילו יצירות לפרוט, יודע לרבד את הסיפור בצלילים מעשירים והולמים. ובעל הפונדק, קווין, שמתקשה להביע במילים את סערת רגשותיו, יודע להביען באמצעות הבישול, שאליו הוא מקרב בתחילה ולבסוף סוחף את הנערה ההולנדית המרדנית והכעוסה. הנופים באי, הציפורים והים, עונות השנה המתחלפות, ריח הצמחים והתבשילים, צלילי הפסנתר ומשב הרוחות, כולם ממלאים תפקידי מפתח במארג הסיפור על המאבק להמשכם של החיים אחרי הדרמות הגדולות, אחרי שהם נשברים ומתפרקים לרסיסים.
שורה תחתונה:
אלה החיים, לעתים נורא כואבים, אבל גם נמשכים ויפים
"ציפורים באור אחרון", מאת: בראד קסלר, תרגום מאנגלית: תלמה אדמון, הוצאת מטר

עוד על תרבות:

ביקורת תיאטרון: מי מפחד מווירג'יניה וולף

ביקורת טלוויזיה: רוק 30

ספר חדש: מוסאי

ביקורת ספר: תמונות מחיי הכפר

ביקורת קולנוע: מילק