ביקורת ספר: קרקע לא מוכרת

בעקרון, אינני חובבת גדולה של סיפורים קצרים. אבל הסיפורים הקצרים בספרה החדש של ג'ומפה להירי "קרקע לא מוכרת" בעצם אינם סיפורים באמת קצרים, אלא מעין מיני-נובלות (על גב הספר כתוב שהספר בן 363 העמודים מכיל שמונה סיפורים, אבל בעצם מדובר בשישה. השלושה האחרונים הם שלושה פרקים של סיפור אחד) וחוץ מזה - הם של להירי. למי שטרם מכיר את המחברת ואת ספריה (שלושה בסך הכול עד כה): מדובר בסופרת בת להורים מהודו, שנולדה באנגליה, אך גדלה וחיה בארצות הברית מגיל מאוד צעיר, סופרת שנחשבת לאחת מהדור החדש של סופרים איכותיים אמריקניים, שרבים מהם בני דור שני למהגרים ויצירתם משקפת את העולם המורכב הזה. עולם שכולל סתירות, פערי תרבויות וקווי תפר ביניהן, תחושות זרות, שוני וכל אלה - בנוסף לסוגיות אנושיות אוניברסליות. להירי זכתה בפרס פוליצר לספרות כבר בשנת 2000 על ספרה הראשון "פרשן המחלות" (כל ספריה יצאו בעברית בעם עובד), שגם הוא קובץ סיפורים קצרים - ונפלאים. להירי ניחנה בכישרון הנדיר לצקת עולם ומלואו גם בסיפור קצר (אף אחד מסיפוריה הקצרים, גם בקובץ הראשון, אינו בסדר גודל של עמוד-שניים), לשרטט בו גיבורים שהם דמויות שלמות ולא להסתפק בקווים לדמותם, ליצור מצבים אמינים ומפורטים, להציג דילמה ולהביא אותה לסיום כלשהו, שכך או כך מספק את הקורא.


ספרה השני, "השם הטוב", היה רומן באורך מלא, ועכשיו, בספר החדש, הלכה על משהו באמצע מבחינת אורך הדברים. לקורא הישראלי העייף והחבוט מקיץ רווי לחות, חום מהביל, מתח ואלימות, יש יתרון נוסף בקצב הזה, שהולם כל כך את טווח הקצב המקוצר והמקוטע של ימים אלה. כל הסיפורים בקובץ הזה, כמו גם יצירותיה הקודמות, עוסקים בחוויות המשפחתיות, האישיות, היומיומיות של מהגרים ובעיקר בני מהגרים מהודו לארצות הברית. סוגיות של בגידה ובדידות, של משברי נישואים, לידה ומוות, שקרים במשפחה, אהבות - כמוסות, מפוספסות, מאוחרות ונכזבות וכן הלאה, שכולם נצבעים בגוונים ייחודיים בעולמם של מי שהוריהם באו מתרבות אחת וממשיכים להיאחז בה, בעוד הם עצמם נולדו לתרבות אחרת לגמרי, שהם מרגישים ורוצים להיות חלק ממנה, אך נדרשים גם לתווך אותה להוריהם. להירי יודעת לספר רגעים קטנים (קניית חזייה ראשונה, למשל) ומצבים לכאורה בנאליים (מריבות משפחתיות קטנות, לדוגמה) באופן כובש, מרתק ומרגש. ידה הכותבת היא יד עדינה, מדויקת, יד שיודעת לספר ולתאר באופן מעניין אך בלי דרמות, פראזות גדולות וסופרלטיבים ריקים מתוכן. סגנונה הוא סגנון בהיר, איכותי וקריא, סגנון שאינו מתייפייף, אינו מתנשא ואין בו שום מניירות נבובות. להירי מוכיחה בכל סיפור מחדש שאנשים לגמרי רגילים הם אבני היסוד של סיפורים גדולים. אין סוף לגוונים ולגוני-הגוונים שבהם היא צובעת את הטבע האנושי, את בני האדם שרוב הזמן נדרשים בעיקר לצלוח שגרת חיים אפרורית למדי. אין ספק שהיא הפנימה היטב את האמירות שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ושלעתים קרובות - פחות זה יותר. במקרה שלה, הרבה יותר. היא שובת לב בכל סיפור מחדש, והדבר הכי יפה הוא שהיא עושה את זה בשקט, בלי פיצוצים ונוצצים.
שורה תחתונה:
ספר שהקריאה בו היא כמו עלעול באלבום תמונות משפחתי קטן ומרהיב.
"קרקע לא מוכרת" מאת ג'ומפה להירי, תרגום מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: משפחה חמה

ביקורת ספר: צל חיים

ביקורת ספר: ואז השחיר הירח

ביקורת תיאטרון: הבדלה

ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי