ביקורת ספר: רוסאורה בשעה עשר

"רוסאורה בשעה עשר" של הסופר הארגנטינאי מרקו דנווי הוא ספר פנינה, שמצטרף לשורה של אוצרות ספרותיים ישנים שזכו בשנה-שנתיים האחרונות לעדנה בעברית, בין אם לראשונה מאז ראו אור לפני עשרות שנים (כמו למשל "אוניית המגדלור" של זיגפריד לנץ), ובין אם בתרגום מחודש (כמו "וויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון). "רוסאורה בשעה עשר" רואה עכשיו אור לראשונה בעברית, למרות שיצא במולדתו ארגנטינה ב-1954, שנה אחר כך כבר זכה שם בפרס ספרותי נחשב (פרס קראפט) ותורגם לאנגלית כעבור עשור. אבל גם במקרה הזה - מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ובהחלט מוטב. "רוסאורה בשעה עשר" (שם לכאורה סתום שמתפענח במהלך הקריאה), הספר הראשון שדנווי פרסם והוא יותר מרומן מתח בלבד, זוכה בשל הזמן שחלף מאז שנכתב ועד שיצא בעברית לערך מוסף של תיעוד מציאות שהייתה ואיננה. תיעוד מסוג של תצלום איכותי באלבום ישן - תצלום מדויק וחד, שלכד לא רק אנשים ומקום בזמן, אלא גם אווירה. ל"רוסאורה" נוסף עם השנים החן שקיים בסרטים ישנים איכותיים, כאלה שהם לנצח רלוונטיים ומעניינים, גם אם המציאות השתנתה כליל. רוסאורה הוא שמה של מושא אהבתו של גיבור הספר, קמילו קנגאטו. או שלא. הוא רסטורטור, משחזר ומשפץ ציורים של אמנים, אדם מסוגר, חסר כישורים חברתיים, גבר מאוד לא מרשים פיזית, בלשון המעטה. את המקצוע למד ופחות או יותר קיבל בירושה מאביו. הוא אחד מדיירי אכסניה בבואנוס איירס שבה מתגורר אוסף של אנשים שלכל אחד מהם סיבה משלו לגור במוסד שמנוהל בידי אלמנה שיש לה שלוש בנות. 12 שנה חי לו האיש המחוק באכסניה ונהפך לסוג של בן משפחה לבעלת המקום ולבנותיה, שגדלו ובגרו לצדו. יום רביעי אחד מגיע מכתב מסתורי, אפוף ניחוח בושם נשי, לרסטוראטור הקטן. וזו רק ההתחלה. מאותו יום ממשיכים המכתבים להגיע אליו מדי שבוע, אפופים באותה עננת בושם, על אותו נייר מכתבים. בעלת המקום כמובן אינה מתאפקת וקוראת בהם בחשאי עם בנותיה, וכך הן מגלות את הרומן שלו עם רוסאורה, בת עשירים צעירה ומיוסרת באהבתה, שקנגאטו משחזר ציור בעבור אביה. או שלא. העניינים מתפתחים ומסתבכים עד שיום אחד רוסאורה מופיעה באכסניה. הדיירים, ובראשם בעלת המקום, עושים הכול כדי להביא את הרומן לסופו הטוב והרומנטי ומארגנים חתונה ומסיבת כלולות ולילה ראשון של ירח דבש. אלא שבדיוק בו נרצחת רוסאורה. או שלא. דנווי מספר את הסיפור הזה כרשומון בחמישה קולות שונים מאוד באופיים, בנקודת השקפתם, בסגנונם ובפרשנותם. והוא משכנע בקולה של כל דמות, מהסטודנט המתנשא והיהיר המתבל את דבריו בציטוטים מיצירות בשלל שפות ועד המשרתת הפשוטה (נגדיר זאת כך כדי לא להסגיר כלום). כולם ביחד יוצרים פסיפס עלילתי ואנושי מרהיב, מפתיע ומתעתע, שכל חוליה המתגלה בו משנה את התמונה כולה. על הדרך, במובלע ובאלגנטיות, מעביר דנווי גם ביקורת מושחזת, בין היתר על פערים חברתיים ותדמיות, על מעמד האישה, על היחס לדת ולאמנות, על רומנטיקה, על מוסד הנישואים וכן הלאה. זהו סיפור שכובש בשלבים, מרתק לאורך כל הדרך ולא מפסיק להפתיע, לאו דווקא במובנים שבהם ניתן היה לצפות מרומן מתח שיפתיע. כבר מהגדרת החלק הראשון כ"עדות", והיותו מונולוג שנפתח במילים "אדוני היקר, הכול התחיל לפני איזה חצי שנה", ברור שמדובר בחקירה של פשע חמור כלשהו. העדות הראשונה הזו היא של בעלת האכסניה, אשר בעדותה מספקת הרבה מידע על גיבורי הפרשה, על הכרוניקה של האירועים, על גיבורי המשנה דיירי המקום ואת הפרשנות שלה לדברים. מתברר שהפשע הנחקר הוא רצח - הרצח של האישה הצעירה רוסאורה, אהובתו המפתיעה של הגיבור האנטי-גיבור קנגאטו. אלא שאם ברומן מתח מן המניין מתפתלת מרבית העלילה סביב פענוח זהותו של האשם בפשע ובסיבה שהניעה אותו למעשה, ב"רוסאורה" העלילה סוטה מהמסלול המקובל הזה די מהר, כשכל עדות נוספת מבהירה בעצם ששום דבר איננו כפי שנדמה היה שהוא, ובכלל זה לא הגיבורים וגיבורי המשנה עצמם, לא מערכות היחסים ביניהם, לא מעשיהם ולא מניעיהם. ומבלי שהקורא מרגיש, מנקודת פתיחה שבה נדמה כי ברור מי הרוצח והשאלה היא רק מה היה המניע שלו, השאלה משתנה למי הוא הרוצח ובסופו של דבר נהפכת למי היא הנרצחת. דנווי כאמור, בנה עלילה כובשת, מתוחכמת וקריאה מאוד, שבזכות טכניקת הקולות המספרים השונים נהפכת גם לצבעונית מאוד. שוב מתברר שאין אמת אחת מוחלטת כשיותר מאדם אחד מעורב באירועים או עד להם, שוב מתברר עד כמה זווית התבוננות, קירבה ומעורבות משנים את התמונה. ושוב מתברר מה רב כוחן של דעות ופרשנויות בפענוח עובדות ושינוי משמעותן. צל"ש לסדרת ליברו שהוציאה את הפנינה הזו (בסיוע מענק של משרד התרבות הספרדי), להילית חמו-מאיר ואוריאל קון שהביאו את הספר למערכת ולמתרגמת, פרידה פרס-דניאלי, שעשתה עבודה מצוינת בתרגום.
שורה תחתונה:
רומן מתח כובש, מתוחכם, ספרותי וקריא, שלא מפסיק להפתיע.
"רוסאורה בשעה עשר" מאת מרקו דנווי. תרגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת ליברו-כתר. 263 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת סרט: כמו יום ולילה


ביקורת תיאטרון: אביב מתעורר

ביקורת ספר: המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד

ביקורת ספר: ארוחת הערב

ביקורת קולנוע: פעם הייתי