ביקורת ספר: תור הברזל

ג'. מ. קוטזי הוא סופר דרום אפריקני נפלא וזוכה פרס נובל שכתב שורה של ספרים מטביעי חותם (ע"ע "חרפה", למשל), שהם לא רק יצירות ספרותיות איכותיות, אלא גם מסמכים מאירים על ההוויה, החברה והאומה הדרום אפריקנית של שנות האפרטהייד. עכשיו יוצא בעברית ספרו "תור הברזל", שיצא לראשונה ב-1990, בשיא תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה (ובשנה שבה שוחרר נלסון מנדלה מהכלא), סיפור שמתרחש בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת בדרום אפריקה ומספר לא רק סיפור אנושי נוגע ללב, אלא גם את סיפורה של החברה והמדינה שכמעט השמידה את עצמה באותן שנים בין התקוממות השחורים והדיכוי הלבן, במאבק לביטול האפרטהייד ולשינוי המשטר. "תור הברזל" הוא ספר רב עוצמה, כואב ומכאיב, ספר שאי אפשר להניחו והוא אינו מניח לקורא, גם הרבה אחרי תום הקריאה. זהו ספר שהוא חוויה ספרותית ורגשית, ספר נפלא ונורא. ספר שמתעד ומתאר וחורט בזיכרון את מה שהיה שם, אז, אבל אי אפשר שלא לקרוא בו גם המון אמיתות כואבות ומכאיבות על המציאות בת זמננו. הספר כתוב כסוג של יומן, מין מכתב ארוך שנכתב בהמשכים בידי המספרת, שהיא אישה לבנה, פרופסור קארן, מרצה בגמלאות באוניברסיטה שחיה בקייפטאון וכותבת את הדברים לבתה היחידה, שחיה כבר שנים בארצות הברית, נשואה ואם לשניים. פרופ' קארן מחליטה לכתוב לבתה לאחר שרופאה מודיע לה שהיא גוססת מסרטן וזמנה קצוב. ביום שבו היא מקבלת את האבחנה האיומה היא שבה לביתה הגדול והריק ומוצאת לפתחו אלכוהוליסט חסר בית. מתוך הבדידות והניכור, ואולי גם מתוך הנחישות להישאר עצמאית ולא לסיים את חייה בערפל סמים בבית חולים אנונימי, היא מפתחת מערכת יחסים שהולכת ומתהדקת עם האיש, מר פרקיל, הבוחר להעביר את ימיו בקהות אלכוהוליסטית. דווקא בתקופה הסופית הזו של חייה, כשכל מבוקשה הוא מעט שקט ושלווה, המציאות הכללית הגועשת והמזעזעת חודרת לביתה, למבצרה, לחייה ההולכים וכלים. בנה של עוזרת הבית השחורה שלה מצטרף עם חברו לאמו, ושניהם נפגעים בתאונה בפתח ביתה. הוא נעלם, החבר מאושפז בבית חולים אך עקבותיו נעלמים. בעקבות טלפון בהול לאם מסיעה פרופ' קארן את פלורנס, העוזרת, לעיירה שלה בפאתי קייפטאון ומוצאת את עצמה עדה לשריפה עד היסוד של עיירת שחורים, לאלימות ולשנאה. היא גם רואה את גופתו של הבן בן ה-15 של פלורנס מוטלת נקובת כדורים בין גופות אחרות בעיירה. חברו של הבן, זה שאושפז בבית החולים, נמלט משם ומוצא מקלט זמני בביתה, אך נרצח שם בידי אנשי שירותי הביטחון, הפולשים לביתה ולחייה.


וכל אותו זמן מצבה הולך ומחמיר, הסרטן הולך ומתפשט בגופה, הכאבים הפיזיים, לצד אלה הנפשיים, נעשים קשים מנשוא. היא שוקלת לשים קץ לחייה, אך אינה מסוגלת. היא מנסה לעשות שוב ושוב את הדבר הנכון, ונוכחת לדעת עד כמה מעשיה חסרי משמעות. היא רואה את הכול מתפורר סביבה ובתוכה, והיא חסרת אונים לעצור משהו מכל זה. היא נמלטת אל בין המילים שהיא כותבת לבתה, ובעצם גם לעצמה, אל מילים שבעזרתן היא מנסה להתקרב אל ולקרב אליה את מר פרקיל שהגיח אל חייה האוזלים. בגוף ראשון של אישה נאורה, משכילה ואכפתית, אישה שכל חייה ניסתה לחיות ביושר חיים טובים ומיטיבים, מצליח קוטזי לבטא בעוצמה רבה מצוקות אנושיות-אישיות לצד מצוקה מוסרית נוראה של אנשים מצפוניים בני המיעוט הלבן בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד. קוטזי נותן לה קול שפוי, מוכר, נגיש, כן ולא מתנשא. זו איננה איזו יפת נפש אלטרואיסטית, זו אישה שדומה להמון אנשים מוכרים, לציבור דומם וגדול שחי חיים ממוצעים מתוך כוונות טובות, שהאמין במדינה של צדק ובחברה של חסד וסובלנות וחמלה, וגילה לפתע איך הכול סביבו מתפורר, נשחת ונזרע הרס, ארס ושנאה. בעודה מהלכת בעיירת השחורים בחיפוש אחרי בנה של פלורנס, היא מנהלת דיאלוג עם קרוב משפחה של פלורנס, מורה לשעבר. הוא מנסה לומר לה שאין לה מושג מה קורה בין האנשים הצעירים והמתקוממים. "כשאנשים צעירים מצויים במאבק בכל נפשם ובכל מאודם כמו הצעירים האלה, כשהם מוכנים להקריב את חייהם זה למען זה בלי להסס, מתפתח קשר אמיץ יותר מכל קשר שתזכי להכיר. זוהי הרעות..." הוא אומר לה. והיא משיבה לו: "...לצערי, אני מכירה את הרעות יותר מדי טוב... הרעות אינה אלא מסתורין שמלבישים על המוות, על הריגה ומיתה, שמתחפשת למה שאתה קורא קשר (קשר של מה? של אהבה? אני מסופקת). אין לי שום סימפתיה לרעות... היא רק אחת מהקונסטרוקציות הגבריות הקרות כמו קרח, האקסקלוסיביות, הנוהות אחר המוות". כשהיא מדברת עם פרקיל על ייאושה מהחיים היא אומרת: "אני רוצה לזעום על האנשים שיצרו את הזמנים האלה. אני רוצה להאשים אותם על שקלקלו את חיי כמו שחולדה או מקק מקלקלים מזון אפילו בלי לאכול אותו". ובהזדמנות אחרת היא מתוודה באוזניו: "הייתי אדם טוב, אני מודה בפה מלא. עדיין אני אדם טוב. לאיזה זמנים הגענו אם אין די בכך שאת אדם טוב! מה שלא הבאתי בחשבון הוא שאולי צריך יותר מלהיות אדם טוב. כי יש די אנשים טובים בארץ הזאת. אנשים כמונו יש כמו זבל, טובים וכמעט טובים. מה שנדרש היום ששונה לחלוטין מטוב. מה שנדרש היום זו הרואיות". בבהירות, בפיכחון, בדיוק מרהיב ומכאיב, מעניק קוטזי את רשות הדיבור לגיבורת סיפורו, אישה שעל סף המוות נהפכת לגיבורה של החיים.
שורה תחתונה:
ספר שהוא חווית קריאה רבת עוצמה, מרגשת, מזעזעת ונוגעת.
"תור הברזל" מאת ג'. מ. קוטזי. תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת עם עובד, 219 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: כוכב יאיר

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל