ביקורת ספר: תחושה של סוף

טוני וובסטר, הגיבור והמספר בספרו של ג'וליאן בארנס "תחושה של סוף", הוא גבר בשנות ה-60 לחייו, גמלאי שעבד שנים במנהל מוסדות תרבות (סוג של פקיד בכיר) שחי בגפו, גרוש (בידידות) ואב לבת בוגרת ונשואה, אשר יחסיו התקינים איתה מתנהלים על מי מנוחות. חייו בכלל התנהלו ומתנהלים רוב הזמן בשקט ובשלווה, כי מטבעו - כך הוא מודה - היה ונותר אדם פייסן ופשרן, שורד מודרני שכזה, שאינו זקוק או מעוניין בסערות ובהתרגשויות גדולות. טוני חוזר לספר את סיפור חברות נעוריו ולימודיו, בימים רחוקים של שנות השישים של המאה העשרים, הימים לפני שהתחילו החיים האמיתיים, כדבריו. הם היו שלושה חברים, נערים אינטליגנטיים ושנונים: קולין, אלכס וטוני, המספר. אליהם הצטרף בתיכון כצלע רביעית אדריאן פין, שנהפך לחלק מהחבורה אבל נותר תמיד מעט שונה: רציני יותר, חכם יותר, מאתגר ומרשים יותר את המורים. ביחד הם חווים חוויות נעורים רגילות ברובן, כשיוצא דופן הוא מקרה של נער הלומד איתם בשכבה אך לא מקורב להם, אשר מתאבד אחרי שהוא מכניס נערה להיריון. הארבעה דנים בכובד ראש פילוסופי-יומרני שהולם את גילם באירוע, בהשלכותיו, במשמעותו ובמניעיו. וכדרכן של חבורות הדוקות בימי התיכון, גם הארבעה האלה נשבעים להישאר חברים לנצח רגע לפני שהם מתפזרים לאוניברסיטאות שונות. אדריאן, המוכשר מכולם, זוכה במלגה לקיימברידג'. טוני הולך לאוניברסיטת בריסטול. בעת לימודיו בבריסטול יוצא טוני עם בחורה ששמה ורוניקה, אשר בשלב כלשהו מביאה אותו לסופשבוע בבית משפחתה. סופשבוע מביך ומלחיץ ברובו לטוני, למעט התרשמותו החיובית מיחסה האוהד ומאישיותה של אמה של ורוניקה. אבל היחסים בין בני הזוג מסתיימים באקורדים צורמים, ובשנת לימודיו האחרונה נודע לטוני - ממכתב שאדריאן שולח לו - כי אדריאן יוצא עם ורוניקה. טוני משיב במכתב משלו, הימים חולפים, השנה מסתיימת וטוני יוצא לחפש את עצמו בחצי שנה של מסעות, נדודים והתאהבות קלה אחת בארצות הברית. עם שובו, מתברר לו כי אדריאן התאבד. הוא שב ופוגש את חבריו מנוער והשלושה נשבעים לחזור ולהיפגש בכל שנה ביום השנה להתאבדותו של אדריאן. שבועה שכמובן מתפוגגת, כדרכן של שבועות מעין אלה. חולפות ארבעים שנה, שבמהלכן טוני מוצא את נתיבו המקצועי בחיים, נישא למרגרט ומוליד את סוזי. הם רוכשים בית וחיים בשלווה עד שכעבור מספר שנים מרגרט מתאהבת במסעדן. הם נפרדים ומתגרשים, אך נותרים ידידים. סוזי מתבגרת, נישאת ומקימה משפחה משלה, מרגרט מתגרשת מבעלה השני, וטוני ממשיך בחייו הסדורים-שקטים, יוצא לגמלאות ועובד בהתנדבות בספרייה. ויום אחד הוא מקבל מכתב מעורך דין, המבשר לו כי אמה של ורוניקה מימי צעירותו מתה והורישה לו סכום כסף ושני מסמכים. מה שגורם לו לחדש את הקשר עם ורוניקה ולבחון מחדש את זיכרונות חייו בכלל ונעוריו בפרט. הוא מגלה שלאור ההקשרים והגילויים החדשים הוא נזכר בלא מעט אירועים ופרטים ששנים לא זכר שהוא זוכר, ועוד הוא מגלה להפתעתו שחלק מהזיכרונות ששנים היוו אבני יסוד ונדבכים חשובים בביוגרפיה העצמית שלו, זו שהייתה חלק מהגדרתו ותפיסתו העצמית כמו גם הדרך שבה הציג עצמו לעולם, הם - איך לומר - לא בדיוק ככה. הספר כתוב בשני חלקים, שאת שניהם מספר הגיבור, טוני, ממרחק הזמן, בשנות ה-60 לחייו: החלק הראשון, זיכרונות תקופת נעוריו-לימודיו כפי שזכר אותם כל השנים, כפי שסייעו לו להגדיר את עצמו ואת סביבתו. החלק השני, הארוך יותר, נפתח עם הגעתו של המכתב מעורך הדין המבשר לטוני על הירושה המוזרה והלא צפויה שירש, אשר פותחת מחדש את תיבת הזיכרונות, הפעם עם מפתח שונה.


כתיבתו של בארנס קולחת ומעוטרת בנדיבות במשפטים שווים ציטוט. זו כתיבה מהסוג המתחבב על הקורא יותר ויותר תוך כדי קריאה, ספר של קריאה נעימה. ובמקרה הזה, לא רק הכתיבה ידידותית לקורא, אלא גם הגיבור-המספר, שהוא אדם נגיש מאוד - נבון, משכיל, מתנסח בבהירות, בעל הומור ומודעות עצמית ראויה, וגם - ואולי זה החשוב מכול - אדם שחייו ממוצעים. לא גאון הדור ולא טמבל, לא אחד שהופך עולמות, מסעיר חושים, טורף נשים וקוטל גברים, ומצד שני גם לא נעבעך חסר תקנה, לוזר שאין כמותו, יצור מעצבן, דוחה, אוויל או יהיר להחריד. בארנס מאפיין היטב את טוני כמישהו שהוא במרחק נגיעה (אולי אפילו מרחק נגיעה במראה), ולכן קל כל כך להבין אותו ולהזדהות איתו. כששגרת חייו השלווה מופרת, הקורא מופתע ומבולבל יחד איתו, תפנית אחר תפנית, עד להפתעה האחרונה שבארנס משגר לעבר הגיבור, אשר באופן מושלם נדרש לעוד השתהות קלה ואחרונה כדי להבין באמת מה קרה, ומה כל זה היה. בארנס מצליח ליצור דמות של גיבור ממוצע, להעניק לו חיים ממש רגילים והגיוניים, ובאמצעות שינוי אחד בדיעבד, שינוי בעצם של סידור המידע האצור והזיכרונות, להפוך את כל הסיפור שאדם מספר לעצמו כל חייו. טוני מתחבט בספר בשאלות כלליות כאלה של תפיסה ותודעה וזיכרון, ובארנס יודע לעשות גם את זה בניסוחים שובים, אף פעם לא בטרחנות מלאת חשיבות עצמית שבה לוקים ונופלים לא אחת ספרים וסופרים אחרים. "נשארתי בחיים", מהרהר למשל טוני בינו לבינו בסוף חלקו הראשון של הספר, "'הוא נשאר לספר מה קרה' - זה מה שאומרים, נכון? ההיסטוריה איננה השקרים של המנצחים, כפי שהודעתי פעם בשחצנות לג'ו האנט הזקן; אני יודע זאת עכשיו. היא בעיקר זיכרונותיהם של השורדים, שרובם אינם מנצחים ואינם מנוצחים". בארנס טווה בספר, בסגנון קריא ושוטף, סיפור עם טוויסט שגיבורו הוא אדם מהיישוב. כלומר, הוא יוצר בדיה מעוגנת היטב במציאות, משכנע את הקורא שכל זה לגמרי מהחיים ובהחלט יכול לקרות לכל אחד, למרות שבעצם מדובר בסיפור מהודק, סדור, רהוט ורב הפתעות. הספר זיכה את בארנס בשנה שעברה בפרס בוקר ובצדק, כי מדובר בספר חכם אבל לא מתחכם, סיפור בדיוני מאוד מציאותי, שבו הכול לכאורה פשוט, אבל זה לא בדיוק ככה, ספר קטן שמשאיר המון חומר למחשבה, שכתוב בגובה העיניים (וגובה עיניו של קורא ממוצע הוא ממש לא גובה הבלטה), בסגנון ידידותי לקורא, חף מהתנשאות או מהתחנפות.
שורה תחתונה:
סיפור עם טוויסט, גיבור מעורר אמפתיה, ספר חכם בלי להתחכם שכיף לקרוא.
"תחושה של סוף", מאת ג'וליאן בארנס. תרגום מאנגלית: מיכל אלפון. 169 עמודים. הוצאת מודן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: מאחורי הדלת

ביקורת ספר: מה זה פינקלר

לא ביום ולא בלילה: ליה קניג סוגרת מעגל

ביקורת קולנוע: גברים בשחור 3

ביקורת תיאטרון: מרי סטיוארט

ביקורת ספר: אחות