ביקורת ספר: תמונות מחיי הכפר

עמוס עוז כותב אנשים. לא סתם אנשים, בני אדם. ולא סתם בני אדם, אלא ישראלים. תל אילן, הכפר שבו מתרחשים סיפורי "תמונות מחיי הכפר" הוא כהגדרת אחת הדמויות "טוסקנה בהרי מנשה", אבל בזה בדיוק העניין: טוסקנה בהרי מנשה יכולה להיות רק תל אילן, מקום שבו הישראליות צובעת בגווני חלודה ייחודיים מחרשה ישנה, מקום שבו רחוב ראשי הוא רק רחוב המייסדים, גן מרכזי הוא גן הזיכרון ובתים ישנים הם הבטחה נד"לנית ומבצר אילם שאוצר סודות עבר. מקום שבו מסתירים צער בין שירונים בערבי שירה בציבור, שותקים את הבדידות ומחביאים את האכזבות בין עצי הפרי ובתוך שגרת היומיום. הספר אמנם מוגדר כמקבץ סיפורים, אך בעצם מדובר בשמונה סיפורים המשתלבים לסיפור אחד רחב של מקום ותושביו. כל סיפור מתמקד בדמויות מסוימות ובאירועים שהן במרכזם, אך בכל סיפור מוזכרים גם דמויות ומקומות מסיפורים אחרים. עוז טווה מארג של סיפורים הנשזרים זה בזה, כשבכל פעם הוא מאיר חלק אחר ממנו וביחד, כולם יוצרים תמונה שלמה. ולא משנה איך קוראים במציאות למקום שהקורא מזהה בתל אילן, היופי הוא ביכולתו המופלאה של עוז לברוא מקום ואנשים כל כך מוכרים ולגמרי בדיוניים. מי לא מכיר את חבר הכנסת לשעבר פסח קדם בן ה-86, המשוכנע עדיין בצדקת עמדותיו בכל עניין ודבר? או את עורך הדין וולף מפציר, שברור מיד כי יש להגות את שמו במלעיל ולא במלרע? את דליה לוין שנעשתה רוחנית אחרי שבנה התאבד, והיא עושה מדיטציה וערבי שירה בציבור? את ירדנה, בתו של סופר נודע ומנוח שהוא גאוות הכפר, שנשארת מסוגרת, אולי גם לכודה, במעוז תהילתו של אביה? וכן הלאה וכן הלאה.


כמו צייר המצייר בריאליזם מופלא ובה-בעת גם ביופי רב דמויות שאינן מושלמות, כך משרטט עוז בשפה מלאת חיים וצבעים את גיבוריו הפגומים ואת קורותיהם. הוא מספר סיפורים מהחיים, סיפורים נטולי פואנטה או סוף סגור - תמונות אמיתיות מחיי כפר, משל היה הקורא מבקר מזדמן החולף ברחובותיו, רואה לרגע את רחל המורה לספרות או את גילי שטיינר הרופאה, את בני אבני ראש המועצה או את אריה צלניק, וממשיך בדרכו. כי ככה זה עם מבקרים, הם רואים רק מקטע רגעי, חלקי, לא חיים שלמים או התרחשות מלאה מראשיתה ועד סופה. התמונות שעוז מגלה לקוראיו הן עצובות, אבל זה אינו עצב רע, מהסוג המעיק. זו מין מלנכוליה כמעט נעימה ששורה על הקורא, המזהה בין דפי הספר וגיבוריו משהו מעצמו, חלומות שאולי התגשמו אבל גם אכזבו, את הדברים שאינם בדיוק כפי שהם נראים, את מה שהתפספס גם אם תמיד היה במרחק נגיעה. ומותר להיות קצת עצוב מכל זה, כי עצב הוא הרי חלק בלתי נפרד מהחיים. גם מחיים יפים.
שורה תחתונה:
הו מלנכוליה, בספר הזה את בהחלט אהובתי.
"תמונות מחיי הכפר", מאת עמוס עוז, הוצאת כתר

עוד על תרבות:

אירועי תרבות מומלצים

העונה הבאה של האופרה: חגיגית במיוחד

פסטיבל האביב הבינלאומי בראשון-לציון

ביקורת ספר: מחלת האבנים

ביקורת קולנוע: מילק