ביקורת ספר: כתוב בים

בספרה החדש "כתוב בים" לוקחת אלה מושקוביץ-וייס את הקורא לזמן אחר שהוא בעצם עידן אחר, למרות שהוא לא נורא רחוק ויש ודאי מי שהדברים יהדהדו באוזניו כזיכרונות מוחשיים (ויידע לאמוד את מידת הדיוק שבהם) ולא רק כנוסטלגיה תקופתית במובן הכללי (למי שלא היה אז בסביבה, ובכלל). מושקוביץ-וייס מקימה בספרה לתחייה את ישראל הצעירה של שנת 1950, זו של צנע וקיצוב ושוק שחור, של מפא"י ושל יריבויות עם יוצאי אצ"ל ולח"י, של בלקון וקרח ומכשיר טלפון אחד בבניין, של תל אביב עם גלידה ויטמן וקפה חרמון ואבקת ביצים וחבילות מאמריקה שלוחמת במלחמת קוריאה. כל אלה הם תפאורה לעלילה שטווה המחברת, אשר אותה מספרת גיבורת הסיפור, בין ראשית ספטמבר 1950 ועד היום האחרון של אותה שנה, 31 בדצמבר 1950, למרות שהאירועים עצמם משתרעים בחלקם על פני שנים אחורה. עמליה בידרמן היא אישה צעירה עם נשמה זקנה ומרירה, ספרנית מגמגמת, מופנמת ומוזנחת חיצונית החיה בדירה קטנה בתל אביב עם אמה האלמנה שאותה היא סועדת, ומטפחת במשך שנים טינה וקנאה באחותה הגדולה והיפה, הזוהרת והמוצלחת, לאה, אשר נסעה לאמריקה לעשות קריירת משחק.


יום אחד מודיעה לאה היפה על בואה לארץ ביחד עם ארוסה, על מנת להתחתן. כחודש אחרי שובה, לאה נדרסת למוות בכביש סואן סמוך לנווה עוז. עמליה, המגלה את כתובת הליפסטיק על מראת האמבטיה, חושפת את מה שלא נאמר במפורש: לאה התאבדה. אולם איש, ודאי לא עמליה שכל חייה הבוגרים עברו עליה בצל אחותה המצליחה והמוצלחת, אינו יודע או מבין למה. יתרה מזאת, איש גם אינו יודע מה עשתה במקום התאונה ומדוע נסעה לשם. אמן של עמליה ולאה אבודה לא רק בכאבה, אלא גם בדמדומי שפיותה - זה זמן היא מאבדת את אחיזתה במציאות והאסון רק רופף אותה עוד יותר. לעמליה אין בעצם במי להיעזר באמת, שכן בהיותה מתבודדת, מסוגרת ונרגנת, אין לה חברים או מקורבים. היא מחליטה לנסות ולפענח את תעלומת אחותה בעצמה. היא משוחחת עם הארוס, שנשאר לגור איתה ועם אמה, והוא הראשון שמגלה לה שהדברים אינם בדיוק כפי שחשבה שהם, שלאה המצליחה והמוצלחת לא הייתה כל כך מצליחה ומוצלחת כפי שסברה המשפחה. החוט ממשיך להתגלגל ומוביל אותה לשורת גילויים ותובנות על אחותה ועל חייה, על עצמה ועל טיבם של כל מיני שלדים שנעלה במשך שנים בארון נפשה. בסופו של מסע היא מגלה מה באמת הוביל להתאבדותה של לאה, מגלה הרבה סודות ושקרים, ולא מעט אמיתות כואבות על עצמה. מסע הגילוי החיצוני נהפך באופן הכי טבעי, למסע גילוי פנימי. כתיבתה של מושקוביץ-וייס קולחת וקלה לקריאה. וגם אם לא הכול בספר פתור, מדויק או מנומק עד הסוף (מה באמת מקור התקפיה של עמליה? מה העניין עם החזיונות הספרותיים שלה?), זה לא מחבל בשטף הקריאה. מה שמתחיל כסאגה משפחתית מקומית, נהפך בהדרגה ובדרך אגב גם לסוג של תעלומה שהולכת ומסתבכת לפני שהיא מותרת עד סופה, ומוכיחה שגם בגרסת ישראל של 1950 שום דבר הוא לא בדיוק כמו שהוא נראה.
שורה תחתונה:
שקית הפתעות סיפורית, עם טעם של פעם.
"כתוב בים", מאת אלה מושקוביץ-וייס, הוצאת חרגול/ עם עובד

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת סרט: שם המשחק

ביקורת ספר: ואם היו אומרים לך

ביקורת ספר: אני שונאת את הצוואר שלי

ביקורת תיאטרון: לעזוב את פולה

ביקורת סרט: קוד השתיקה

ביקורת תיאטרון: טניה עולה חדשה