ביקורת קולנוע: אמהות וילדים

"אמהות וילדים" הוא סרט בנות קלאסי, שיצר דווקא גבר - רודריגו גארסיה, שביים ואף כתב את התסריט. אולי מדובר בגבר שמחובר לצד הנשי שלו, ואולי זו בעצם רגישות כללית וקשב שהוא מפגין לאורך מספר עבודות כבר ליחסים בינאישיים בכלל, וליחסים בתוך משפחות בפרט - גארסיה כתב 41 פרקים לגרסה האמריקנית של הסדרה "בטיפול" וכן כתב וביים את סרט הטלוויזיה "אבות ובנים", שעסק ביחסי אבות ובנים בשלוש משפחות שכנות. כך או כך, "אמהות וילדים" הוא עוד חוליה בשרשרת עבודותיו שבוחנות יחסים בינאישיים, יחסים בין הורים וילדים ובין בני זוג, כשהפעם הפוקוס הוא על נשים. ציר העלילה המרכזי בסרט הוא בעצם יחסי אמהות ובנות - מכל הסוגים. הסרט בנוי משלושה סיפורים עיקריים, שבסופו של דבר נשזרים כולם זה בזה. קרן, אותה מגלמת אנט בנינג, היא רווקה בראשית שנות ה-50 שלה, פיזיותרפיסטית המתמחה בהידרותרפיה, אישה קרה ומרירה שחיה עם אמה הסיעודית. היא מסורה לעבודתה ולאמה, אבל דומה שהמשוואה הזו אינה כוללת אהבה או חום אנושי. כבר בדקת הסרט הראשונה אנחנו למדים כי בהיותה בת 14 הייתה מאוהבת בנער בן גילה, טום, ואף קיימה איתו יחסי מין ונכנסה להיריון. היא מסרה את התינוקת שנולדה לאימוץ - בהמשך נבין כי הייתה זו אמה שעמדה על כך - ומאז אין הדבר נותן לה מנוח ולאורך שנים היא כותבת לבת שאינה יודעת עליה דבר מכתבים שאינה שולחת, כי אין לה לאן. אליזבת ג'ויס, בגילומה של נעמי ווטס, היא עורכת דין שאפתנית, מבריקה, יפה ודורסנית. היא בת 37, חולת שליטה - על עולמה המקצועי, על גברים ועל חייה בכלל - השואפת להגיע לכס השיפוט ובדרך עושה כל מה שנראה לה נחוץ למימוש מטרותיה. אין לה חברים, מגיל 17 היא עצמאית בכל שטח, טוב לה מאוד בבדידותה ואין לה שום כוונות לשנות את מעמדה או את מצבה. מהר מאוד מתברר כי שורש העצמאות הזו נעוץ ביחסים שאין לה בעצם עם אם מאמצת שאינה בקשר איתה, אב מאמץ שמת כשהייתה בת עשר ואם ביולוגית שהדבר היחיד הידוע לה עליה הוא שהייתה בת 14 כשילדה אותה. כן, היא בתה של קרן, אך לאף אחת מהן אין מושג על השנייה. לוסי, אותה מגלמת קרי וושינגטון, נשואה כבר ארבע שנים באושר לג'וזף, שעושה קולות של בעל כמעט מושלם. הם מאוהבים, הם חברים, לכל אחד מהם יש עבודה שהוא אוהב - היא קונדיטורית במאפייה עם אמה - ושניהם רוצים ילדים. אלא שלוסי אינה מסוגלת ללדת, ועל כן היא מעלה רעיון שג'וזף מקבל - לאמץ תינוק. הם מתחילים בהליך בתיווך סוכנות אימוץ בניהולן של נזירות העוסקות בתחום כבר שנים רבות, ומוצאים את עצמם במשא ומתן מול ריי, צעירה בררנית בת 20, בחודש השישי להריונה, שכבר סירבה למסור את התינוק שייוולד לה למספר זוגות שלא מצאו חן בעיניה. ריי בעצם מראיינת את לוסי וג'וזף ודורשת מהם להתייצב לשורה של פגישות איתה וכן להפגיש אותה עם בני משפחתם ולאפשר לה לבחון את ביתם. אם הכול יהיה לשביעות רצונה, היא מבטיחה, כשתמסור להם את התינוק שייוולד - לא ישמעו ממנה יותר לעולם.


כל זה, כמובן, הולך ומסתבך. במרכז הטיפולי שבו עובדת קרן מתחיל לעבוד פאקו, פיזיותרפיסט חדש וטוב מזג המנסה להתיידד איתה (ג'ימי סמיתס) בעוד היא נוהגת כלפיו ברשעות מרירה. אליזבת מתחילה לעבוד במשרד עורכי דין חדש ופוצחת ברומן עם בעל המשרד (סמיואל ל. ג'קסון) שיכול להיות אביה. הצעירה שבהריון אינה מחבבת את ג'וזף, האב המיועד. אמה של קרן מתה ולקרן מתחוור כי אמה הייתה ביחסים טובים וחמים דווקא עם המנקה-המטפלת ועם בתה הצעירה. אליזבת מפתה את השכן הצעיר בבניין שלה. ג'וזף מודה בפני לוסי כי בעצם הוא אינו מעוניין באימוץ, הוא רוצה ילד - אבל משלו. פאקו מצליח להמיס את חומת הקרח של קרן והם נישאים. אליזבת מגלה שהיא בהריון למרות שעברה ניתוח לקשירת חצוצרות בגיל 17. לוסי וג'וזף נפרדים ולוסי מחליטה להמשיך בהליך האימוץ. ויותר לא נספר, רק נחזור ונדגיש שבסוף הכול מתקשר. העולם קטן, גם כשהוא אמריקני. גארסיה החדיר לסרט הזה משהו מהמקצב האיטי, ואולי צריך לומר האמיתי, של החיים. כן, גם כאן חודשים ושנים חולפים במהלך 125 דקות הסרט, אבל האירועים, גם הדרמטיים שהם, מתנהלים בקצב מתקבל על הדעת, ללא הבהילות וההיסטריה הלוחצת המאפיינות סרטים רבים מדי ונובעות מהצורך לרגש, להסעיר ולהפתיע את הצופים בכל רגע ודקת מסך. כאן אף דמות אינה מדברת בקצב רצחני ואינה פולטת שנינויות כאילו בלעה תסריטאי היפר-אקטיבי. כיוון שלא מדובר בסרט אקשן, אין כאן שום פיצוצים ויריות, אין מרדפים ואין טובים ורעים, יש בני רק בני אדם. ובאופן מפתיע לסרט הוליוודי - כולם, ללא יוצא מהכלל, גם נראים כבני אדם ולא כבובות פלסטיק משופצות ומנותחות. אנט בנינג המגלמת אישה בגילה (51-52), ניחנה בגזרה דקה ונאה אך אינה מסתירה שום קמט שהרוויחה ביושר בפניה. ג'ימי סמיתס הזכור לרבים מבינינו משורה של סרטים ובעיקר סדרות טלוויזיה שבהן ישב בבטחה במשבצת החתיך המאצ'ו ההורס (מ"פרקליטי ל.א.", עבור דרך "נ.י.פ.ד בלו" ועד "הבית הלבן") לא פחות מקסים ואולי אפילו קצת יותר כגבר רך דיבור, טוב מזג וכבד גוף, שלא לומר בעל התחלה של כרס, קו שיער נסוג וצדעים מאפירים. גם סמואל ל. ג'קסון, למרות הגוף השמור, אינו נראה וגם לא מנסה להיראות בן גילה של נעמי ווטס, שאמנם מגלמת אישה מעט צעירה מגילה האמיתי (37 לעומת 42 בחיים), אבל גם היא, שנראית נפלא מכף רגל ועד ראש (עם ובלי בגדים), מתהדרת בקמטים קטנים, שניכרים כשרפרטואר הרגשות והבעות פניה מתחלפים. כן, הסרט מעט ארוך מדי ומתפזר יותר מדי, אולי מתוך ניסיון להכיל יותר מדי אלמנטים ונושאים. כן - הקשר בין שתי חוליות מתברר מיד בעוד הקשר המשולש מתבהר רק לקראת הסוף, מה שיוצר חוסר איזון לא ממש טוב. וכן, יותר מדי דברים נפתרים ונסגרים כאן בסגירה מהודקת בסגנון הסוף טוב, מה שמעיב על ממד הריאליזם שהבימאי-תסריטאי ודאי ניסה להעניק לסרט. אולי זה נובע מהעובדה שהיוצר גילה לפתע שיש לו יותר מדי קצוות לסגור בסרט אחד, גם אם ארוך, אולי מתוך הנטייה ההוליוודית לרצות את הצופים ולאפשר להם (להן) ללכת הביתה שמחים ומרוצים, ואולי פשוט היוצר עצמו נבהל מאופציות אחרות שלבטח היו מאתגרות או מקוממות חלק מקהל היעד. כך או כך, הגודש העלילתי ולצדו הסגירה ההרמטית של הכול לסיום הם בעיני חולשתו העיקרית של הסרט.
שורה תחתונה:
סרט בנות. תביאו חברה, טישיו, סבלנות ונכונות לסוף טוב.
"אמהות וילדים", דרמה אמריקנית-ספרדית. תסריט ובימוי: רודריגו גארסיה; מפיקות: ג'ולי לין, ליסה פלקון; עם: אנט בנינג, נעמי ווטס, סמואל ל. ג'קסון, קרי וושינגטון, ג'ימי סמיתס, איילין ריאן, דויד רמזי ואחרים. 125 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מעגל מכושף

ביקורת תיאטרון: משרתם של שני אדונים

ביקורת ספר: ויום אחד עוד ניפגש

ביקורת תיאטרון: האישה מן הים

ביקורת ספר: הכלבים בריגה