ביקורת קולנוע: אמון

"אמון" הוא דרמת מתח הבוחנת מה קורה למשפחה אמריקנית (מערבית) אחת, ממוצעת בהגדרה, כשהאמון, בכל הרמות והצורות, נשבר. המשפחה הממוצעת הזו היא משפחת קמרון. אבא ואמא שעובדים ומצליחים לא רע במקצועות חופשיים, שלושה ילדים נחמדים (הבן על סף מכללה, בת מתבגרת בת 14 ובת זקונים כבת עשר), בית בפרברים, שתי מכוניות. מחשבים, טלפונים סלולריים מתקדמים, ימי הולדת, סקס חפוז ומצחקק של הורים עייפים אך מדליקים. חיים יפים. אנני בת ה-14 מצ'וטטת ברשת ובנייד עם צ'רלי, נער בן 16, שהוא גם חתיך הורס, גם מבין אותה מה-זה טוב, גם מצחיק ובכלל - התגשמות חלומה של מתבגרת ממוצעת על מה שחבר (ועוד ראשון) צריך להיות. החודשים חולפים, הרומן הווירטואלי הולך ומתלהט, ולא מתערער גם כשצ'רלי מתוודה באוזני אנני פעם ועוד פעם, שהוא איננו בדיוק מי שחשבה בתחילה - תיכוניסט בן 16. תחילה הוא מקדם עצמו לגיל 18 ולמכללה ובשלב הבא, לבחור בן 25. אנני המאוהבת מוחלת לו על השקרים, קונה חזיות לטעמו ומפנטזת (בהדרכתו) פנטזיות ארוטיות בהשתתפותו. וכשהוא מציע להיפגש באמת, היא אינה מהססת לרגע. המפגש בקניון מזמן לה עוד הפתעה: צ'רלי גם איננו בן 25. הוא גבר באמצע שנות ה-30 שלו לפחות. הצופה באולם רוצה לצעוק "סוטה" ו"פדופיל", אבל אנני, שאמנם נרתעת ברגעים הראשונים, מאוהבת. בדמות הווירטואלית שבמשך חודשים רבים עמלה ביסודיות ורכשה את אמונה. שבויה בחלום המציאות הווירטואלית היא הולכת עם צ'רלי לחדר במלונית, לובשת למענו את החזייה והתחתונים האדומים שקנה בעבורה ומאפשרת לו לאנוס אותה. היא חוזרת הביתה אחרת. מצד אחד, משהו בתוכה יודע שעברה דבר נורא, מצד שני היא נאחזת בפנטזיית אהבתה. צ'רלי, ששמו כמובן לא צ'רלי, נעלם מיד. למזלה של אנני, חברתה הטובה ביותר שראתה אותה בקניון וידעה שהיא אמורה לפגוש את צ'רלי, מדווחת על חששותיה לאור התנהגותה המשונה של אנני. אנני מודה שהיה סקס. היא נבדקת. סימני האונס מאותרים. נפתח תיק חקירה במשטרה. יועצת פסיכולוגית נפגשת איתה. הוריה הרוסים. הם לא מבינים איך זה יכול היה לקרות, איך נערה נבונה כמוה שיתפה פעולה עם סוטה אנס ופדופיל, איך לא הבחינו בכלום, איך המשטרה לא מצליחה ללכוד את הפושע בתוך דקה ואיך זה שאנני ממשיכה להתעקש שהם כולם טועים, צ'רלי אינו המפלצת שהם סבורים שהוא אלא גבר שאוהב אותה.


אנדי בלין ורוברט פסטינגר (שהיה בין כותבי דרמה משפחתית מעולה אחרת, "בחדר המיטות" מ-2001, עם סיסי ספייסיק וטום ווילקינסון) כתבו דרמה שעוצמתה באיפוקה ובריאליזם שלה. דיוויד שווימר, שהולך ומתרחק מתווית "רוס מ'חברים'" (מי יודע, אולי בסוף הוא עוד יהיה רון האוורד - הבמאי המוערך שהחל את דרכו כריצ'י קנינגהאם המתבגר ב"ימים מאושרים" - החדש), עשה גם הוא עבודת בימוי מאופקת, כמעט מינורית, שנמנעת במכוון מקיטשיות הוליוודית לאורך כל הדרך, עד לסוף שגם הוא לא נכנע לתכתיבי סוף סגור או הפי-אנד מהמעשיות. ודווקא משום פיכחונו הריאליסטי הוא מרשים בעיני. אנני המתבגרת, בגילומה המשכנע של ליאנה ליברטו בת ה-15, נאלצת להתמודד עם מעשה התקיפה, הנפשית והפיזית, עם האלימות והאונס ועם משבר אמון רב-רבדים: אמונה בבני אדם בכלל ובכוונותיהם, אמונה במי שהתאהבה בו וחשפה בפניו את קרביה המתבגרים, אמונה בחברה הכי טובה, שזמן רב נתפסת בעיניה כמלשינה שבגדה, אמונה בטוב האנושי, אמונה בהוריה וביכולותיהם, כל אחד לחוד ושניהם ביחד. הוריה, אותם מגלמים כהלכה קלייב אואן וקתרין קינר, חווים גם הם רמות שונות של משבר אמון: אמון בעצמם ובכוחם כהורים להגן על ילדיהם, אמון במערכת - החל בזו החברתית שכוללת גם את הרשת וכלה ברשויות החוק שקצרה ידם מלהושיע; אמון בעצמם, בבתם, זה בזה וביחסיהם. כל אחד מהם מגיע עד הקצה מבחינתו וצריך למצוא את הדרך לקחת את הצעד הנחוץ אחורה כדי לא להתנדנד על פי התהום. גם עם הדילמה הזו יודעים התסריטאים, הבמאי והשחקנים להתמודד באופן הולם, חף מדרמטיזציות יתר מהסוג שהולם אולי סרטים, אבל לא עובד בחיים. כן, אנני מסתגרת, מתבצרת, בועטת ונשברת, אבל הכול במסגרת הנורמה של הנסיבות החריגות (כולל הניסיון האובדני שלה, שהוא יותר זעקה לעזרה מכוונת מוות אמיתית). אביה, המתוסכל עד אימה ומבקש כל הזמן "לעשות משהו", אולי כמין פיצוי על כך שלא עשה דבר כדי למנוע את אונס בתו, אכן מתחרפן קצת - הוא מתפרץ על אנשים, מתעמת עם חוקר המשטרה, מאבד ריכוז בעבודה, לא ישן ומבלה שעות באתרי אינטרנט המבקשים ללכוד פושעי מין ובמעקב אחר ביתו של אחד כזה שהורשע וגר בסמיכות ורב עם אשתו, אבל בשום שלב אינו עובר באמת את הגבול. אשתו, מצדה, מתווכחת איתו, תובעת ממנו להתרכז בבת שבבית ולא בפושע שנעלם, ולבסוף גם מאיימת עליו בתסכולה. את בתה הפגועה היא עוטפת באהבה וכמעט מתמוטטת בעצמה מהמאמץ. אבל האב לא יוצא למסע ציד-רצח, הוא אינו מתפטר מעבודתו וגם לא מפוטר. האם אינה נהפכת לסחבה אומללה יושבת בית. הילדה אינה מתמכרת לסמים או לאלכוהול ואינה נהפכת לזונה. בהססנות, בזהירות הדדית, הם כולם מנסים לאחות את השברים, להרים את הראש, להושיט יד זה לזה ולהמשיך בחיים. וכיוון שזה סרט ואנחנו הצופים, מספקים לנו היוצרים בכל זאת סגירה מסוימת של הסיפור, סגירה מהסוג שאינו מתאפשר למשפחת קמרון הבדיונית ובמקרים רבים גם למשפחות אמיתיות החוות טראומות ופשעים כגון אלה. לנו, מתגלה זהותו האמיתית של האיש שתקף את אנני, גילוי שרק מחזק את סיומו הריאליסטי של הסיפור.
שורה תחתונה:
דרמת מתח ריאליסטית, מפוכחת ומאופקת, שבדיוק משום כך היא מפחידה.
"אמון", דרמת מתח אמריקנית. תסריט: אנדי בלין, רוברט פסטינגר; בימוי: דיוויד שווימר; משתתפים: קלייב אואן, קתרין קינר, ליאנה ליברטו, ג'ייסון קלרק, כריס הנרי קופי, ויולה דייוויס ואחרים. אורך הסרט: 104 דקות

עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל ישראל: 50 מופעים בפעם ה-50

ביקורת תיאטרון: סיגל

ביקורת ספר: מעוף הברבורים

ביקורת תיאטרון: רוחל'ה מתחתנת

ביקורת ספר: אבק שרפה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות