ביקורת קולנוע: אפס ביחסי אנוש

"אפס ביחסי אנוש". צילומים באדיבות לב 

בקיץ האחרון, שנדמה כמעט רחוק אבל בעצם בכלל עוד לא נגמר, הייתה פה מלחמה. קשה, כאובה, מדממת, מעיקה. ונדמה שרובנו, כל מי שרק יכול, עושה כמיטב יכולתו להדחיק, להמשיך הלאה, לזקוף ראש ולהתכוונן לסוף החודש, אז אפשר יהיה להגיד - ואולי גם לשכנע את עצמנו - שהמלחמה התרחשה בשנה שעברה. במציאות הסהרורית הזו שלנו, כמעט אבסורד לומר שהסרט שיספק הפוגה משעשעת ומענגת מהמועקות של הקיץ האלים הזה שהרגע היה פה, הוא סרט על חוויה צבאית. אבל זה בדיוק ככה, ואולי חלק מפתרון הפרדוקס - מעבר לעובדה שמדובר בסיפור שכתוב בכישרון ועם הרבה הומור אנושי - הוא העובדה שמדובר בחוויה צבאית נשית.

"אפס ביחסי אנוש", סרט הביכורים של טליה לביא, שכתבה וביימה, איננו עוד סרט חיילים-מסטינג-מלחמה, אלא סרט על שנה בערך בחייה של חבורת בנות, פקידות שלישות משועממות, שמשרתות בבסיס סגור אי-שם בדרום הארץ בראשית המילניום.

במרכז הסרט עומדת זוהר, קיבוצניקית עם פה גדול ומהיר, שאין לה ברקסים והיא לא עושה חשבון. הדברים היחידים שמעניינים אותה הם לשבור שיאים במשחק המחשב "שולה מוקשים", להעביר את השירות במינימום מאמץ מכל סוג, ולאבד סוף-סוף את בתוליה. תפקידה בכוח השלישות: מש"קית דואר.

הנסיך הירוק

איש מבוקש מאוד

ברבקיו

לקהילת סרטים וסדרות טלוויזיה: לחצו