ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

לבשל ברומא, באמצע אוגוסט זו משימה לא פשוטה. כך לפחות מתברר ללא בקיאים במנהגי הרומאים שבינינו בסרט האיטלקי הנחמד ומעורר התיאבון "ארוחות אמצע אוגוסט". ג'יאני, גיבור הסרט, שהוא גבר כבן 55 פלוס-מינוס, הוא רווק שחי עם אמו הקשישה בדירה לא גדולה בעיר ומטפל בה ובענייני הדירה. באחד מימי אוגוסט המתישים בא אליו מנהל ועד הבניין בהצעה שג'יאני אינו יכול לסרב לה (מחמת חובותיו לוועד): לטפל ימים אחדים באמו הקשישה, בעת שראש הוועד יוצא לחופשה שנתית. בלית ברירה ג'יאני מסכים, אלא שאז מתברר כי אמו של מנהל הוועד מגיעה קומפלט עם דודה קשישה נוספת. אם לא די בכך, מבקש ממנו גם ידידו הרופא לעשות טובה ולטפל ליומיים גם באמו, מצב חרום שכזה, כי עליו להתייצב לתורנות בבית החולים. וככה פתאום באמצע החום מוצא עצמו ג'יאני מטופל בארבע קשישות, כל אחת בעלת רשימת מגבלות תזונתיות ותחלואים, ארבע נשים עם מנהגים והרגלים די מקובעים, שלא מכירות זו את זו, חשדניות זו כלפי זו ובעיקר - תובעות כל אחת תשומת לב לעצמה. ג'יאני נאלץ לתמרן וללהטט בין הגרציות ומאווייהן, בין המותר והאסור באזורי המלוח-מטוגן-מאודה, לפשר בין ניצות בפוטנציה, לכבות שריפות אנושיות ולבשל מבלי לבזות את מסורת הקולינריה האיטלקית. הארבע, שבראשית הדרך עוינות זו את זו - בגלוי או בסמוי ומוסווה - נהפכות בסופם של שלושה ימים לחברות הכי טובות בערך, שרוצות רק להמשיך ככה. ג'יאני, שמחשב את קיצו לאחור מרגע שסיר הלחץ האנושי-נשי הזה מופעל, נשבה בסופו של דבר בקסמי חברותן המתהווה. והדינמיקה, שמתחילה ככורח שנכפה על ארבע נשים קשישות שבדידות היא החוט המקשר היחיד ביניהן, נהפכת בסופם של ימים, ארוחות ולא מעט בקבוקי יין, לידידות מופלאה. ג'יאני די גרגוריו, במאי ושחקן ("גומורה"), סיפר כי הרעיון לסרט נולד בעצם ממציאות חייו שלו: הוא עצמו בן יחיד לאם אלמנה דומיננטית (כמו אמו בסרט), שחווה מקרוב את תהליך הזדקנותה, היה עד והבין את שמחת החיים והאנרגיה שלה לצד חולשות שהתפתחו, פחדים ובדידות. בקיץ 2000 הציע לו מנהל ועד הבניין בו גר, שידע כי הוא שקוע בחובות, להשגיח על אמו הקשישה. די גרגוריו סירב, אבל מכאן נולד הרעיון לסרט. בכך לא תם הקשר למציאות של התסריטאי-במאי-כוכב: כשיצר את דמותו של הגיבור, גבר בגיל העמידה שחי שנים עם אמו וחובב אלכוהול, הבין שהוא יוצר את בן דמותו, נכנע לכך וליהק את עצמו בתפקיד עצמו, פחות או יותר, בסרט.


רק שחקן מקצועי אחד נוסף לוהק לסרט - אלפונסו סולטנה, המגלם את מנהל הוועד. כל שאר השחקנים אינם מקצוענים. את חבורת הקשישות מגלמות שחקניות לא מקצועיות שדי גרגוריו נכבש - ובצדק, כשתראו תבינו - בקסמן ואפשר להן בצילומים גם לאלתר ולא אחת, כך סיפר, צילם טייקים גם בלא ידיעתן ודווקא אלה שולבו בסרט. את הרופא ושאר הדמויות מגלמים חברי ילדות של די גרגוריו, שלוהקו בעצם בתפקיד עצמם. כל זה נשמע אולי קצת מחופף ומאולתר, אבל התוצאה על המסך היא סרט חביב ומשמח לב, שהוא בכל צליליו, צבעיו והניחוחות העולים ממנו כמו מין קפיצה קטנה לאיטליה, לרומא מנומנמת בקיץ ים תיכוני מהביל. ואכן עולים מהסרט ניחוחות מגרי חושים ומיצים: האוכל והיין שלא נגמרים פשוט משגעים את המוח והבטן ואין ברירה, חייבים לרוץ ישר מהקולנוע לאיזו מסעדה איטלקית טובה. כל הסגנון של הסרט מדיף איטלקיות במובן הכי אותנטי ושובה עין של המונח: הדירה הצפופה, הגבירות המזדקנות-מתפרכסות בחן איטלקי מקשיש, הלבוש הגברי המרושל-נינוח, זיפי הזקן, הטלוויזיה הישנה, מעקי המרפסות, כלי האוכל, המעדנייה השכונתית, המטבח על סיריו ומחבתותיו, הפקקים הנחלצים מבקבוקי היין וכל השאר. זהו סרט קטן ומשמח לב, שעושה מצב רוח טוב. בזכות האוכל והיין והסיטואציה המשעשעת והטיפוסים הצבעוניים, אבל לא פחות גם בזכות האנושיות, הנגיעה הרכה, המתחשבת-אוהבת והאופטימית, בנקודות רגישות של הגיל המבוגר כמו בדידות, תאוות חיים, חולשות וכמיהה לקרבה.
שורה תחתונה:
סרט קטן, נחמד ומשמח, שעושה חשק עז לאוכל איטלקי, יין ונסיעה לרומא.
"ארוחות אמצע אוגוסט", קומדיה איטלקית. תסריט: ג'יאני די גרגוריו, סימון ריקאדיני; בימוי: ג'יאני די גרגוריו; הפקה: מתיאו גארונה; צילום: ג'יאן אנריקו ביאנצ'י; עריכה: מרקו ספולטיני. משתתפים: ג'יאני די גרגוריו, ולריה בנדוני, מרינה קציוטי, מריה קאלי, גרציה סזריני ספורזה, מרסלו אוטולני, אלפונסו סולטנה ואחרים. אורך הסרט: 100 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

ביקורת קולנוע: קר עד העצם

ביקורת ספר: ההודאה

ביקורת תיאטרון: המסיבה של אביגיל

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות