ביקורת קולנוע: ברבקיו

"ברבקיו" היא קומדיה צרפתית מרעננת על נושא מוכר (נשמע כמו אוקסימורון, אבל נכון): חברות והתבגרות. חבורה של חברים - שלושה זוגות נשואים, זוג אחד פרוד ורווק אחד - שחברים כבר 25 שנים (מהאוניברסיטה), יוצאים לחופשה שנתית משותפת, אך הפעם מכוננת, כי היא מתרחשת מיד אחרי שאחד החברים, אנטואן המוצלח והמצליח, לוקה בהתקף לב, שגורם לו להחליט לחשב מסלול מחדש, וקצת לשבור את הכלים. עד כאן סיפור שמוכר בווריאציות שונות כמעט לכל בני ה-50 ומשהו, שהרי לרובנו יש חברויות קרובות וארוכות שנים (מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה) שעוברות מתישהו טלטלה כזו או אחרת.

אריק לאבן, שכתב את התסריט (עם הקטור קבאיילו רייס) וגם ביים, לקח את הנושא ובחן אותו מכל מיני כיוונים, באהבה ובהכרה בחשיבותה ובנחיצותה של חברות כזו, וגם בלי להפסיק לצחוק ולחייך, ותיבל את הכול בהמון אוכל מעורר תיאבון, יין משובח (אוי, הרשרוש בלב שיהיה לכל חובבי היין כשיגלו יחד עם איב האנין, שז'אן-מישל - שלא מבין כלום ביין - הכין סנגריה משאטו-פטרוס בציר 1989...) ונופים כפריים צרפתיים, שטופי שמש וקסם. זו קומדיה מהחיים בארומה צרפתית, שמוסיפה לה חן ושיק וטעם, קומדיה שיודעת לבדר ולשעשע בקצב אנושי-הגיוני ונעים. היא מצחיקה אבל בלי טיפת טמטום, איוולת או בהמיות (למרות שהחברים משתכרים, מדברים על זיונים וכן הלאה), היא לא מעיפה את גיבוריה לספירות בלתי אפשריות (גם אם מעוררות השתאות) של חילופי מהלומות מילוליות בקצב היסטרי עד על-אנושי, ולא נשענת על הלעגה, הקצנה או הגחכה של דמויות כדי לבנות את בסיס הקומדיה.