ביקורת קולנוע: גראן טורינו

האמריקנים, שמאוד אוהבים לאהוב את קלינט איסטווד המשתבח עם השנים ועם הקמטים, התפלאו לגלות לפני כחודש שנותר נטול מועמדויות לפרס האוסקר שחולק זה עתה על סרטו "גראן טורינו" המגיע עכשיו גם אלינו. לאחר צפייה בסרט, אפשר להבין את פליאתם: זה אמנם לא גדול סרטיו של איסטווד, העלילה די פשוטה ופשטנית, המסרים ברורים תחת עטיפת הסיפור השקופה, הטובים - טובים, והרעים - רעים, ובכל זאת, יש בסרט מה שיש בקלישאה נכונה: היא קולעת בשל אמיתותה. ויש בו עוד ערך מוסף מרכזי: איסטווד עצמו, בהופעה מלאת חן אנושי כזקן בודד ונרגן.
שפע מיומנויות טכניות ואפס כישורי אנוש
וולט קוואלסקי, פנסיונר ממפעל מכוניות, מתאלמן מאשתו. בעשרות שנים של עבודה במפעל פיתח האיש המחוספס, בוגר מלחמת קוריאה, שפע מיומנויות טכניות והישרדותיות, מתיקון כל מכשיר ביתי ועד יכולת מוגדלת לספיגת בירה, אבל אפס כישורי אנוש. על כך, אנו מבינים, היתה ממונה אשתו המנוחה. שנים הוא גר באותו בית ובאותה שכונה שזה זמן כבר אינה אותה שכונה והיא נכבשת בידי תושבים חדשים, זרים לגמרי לתפיסת עולמו המיושנת, השמרנית, הגזענית. עם מותה של אשתו, המתווכת שלו לעולם המשתנה סביבו, הוא מגלה את בדידותו המוחלטת, שכן שני בניו הבוגרים ובני משפחותיהם גרים במרחק פיזי ונפשי גדול מאוד ממנו. וכך הוא נאלץ לגלות על בשרו את אמיתות הפתגם "טוב שכן קרוב מאח רחוק".


אלא שהשכן האמור הוא משפחה מורחבת של מהגרים מדרום-מזרח אסיה, שקוואלסקי מתעב בהגדרה. הוא חשדן כלפי מנהגיהם הנראים לו משונים ודוחים, סולד משפתם שאינו מבין בה מילה וקוצף על תרבותם שבעיניו נראית פרימיטיבית. לילה אחד הוא תופס בשעת מעשה מישהו המנסה לגנוב את מכונית הגראן טורינו מודל 72' שלו, שהרכיב בעצמו במפעל. מתברר שהגנב הכושל הוא בן השכנים שנשלח למשימה בידי בן דודו, חבר בכנופיית נוער סינית המאיים עליו. קוואלסקי מבריח את הגנב ואת חבורת הבריונים הצעירים ונהפך בלא ידיעתו, לגיבור השכונה ובעיקר - לגיבור המשפחה השכנה. את העוינות השוררת מפוגגת בהדרגה בעיקר אחותו של הנער, נערה בעצמה, שמאמצת את השכן הזקן והעוין בסוג של היפוך תפקידים. כאמצעי כפרה נשלח אחיה לשמש לו שוליה למשך שבוע, שנהפך לתחילתה של קרבה משונה-נפלאה בין נער אבוד לקשיש אבוד לא פחות, גם אם באופן שונה.
מסר צורב על נתק בין אבות ובנים
בסצנה מופלאה אחת בסרט חוזר בנו הבכור של וולט חמוש באשתו ובמתנות שלא הולמות את מצבו ואת אופיו של אביו, לחגוג את יום הולדתו ועל הדרך גם לנסות להשפיע עליו לעבור לדיור מוגן. יש משהו קומי בבן שמעניק לאב שהרגע סיים לתקן מכונת כביסה, להבריח פורצים צעירים ולגזום את הדשא, מין פינצטה ענקית להיטיב לתפוס בעזרתה בקלות חפצים מרוחקים. אבל מעבר לכך, מסתתר-מתגלה במעמד הזה מסר צורב על נתק בין אבות ובנים, על פער שנהפך לעתים לתהום במשפחות, גם כשאין לאיש כוונות רעות. "גראן טורינו" מלא מסרים ואמירות נוגות ואמיתיות כאלה על מצבה של המשפחה המודרנית, מצבה הכללי של החברה באמריקה, על גזענות, על פשיעת נוער, על ריקנות, על בדידות ועל זיקנה. כל זה מוגש לצופה בפשטות שגובלת לעתים בפשטנות, בסיפור קולח שיש בו גם אקשן איסטוודי, שביחד מותירים בצופה תחושה של הכרה במציאות די עגומה, אבל מתוך אופטימיות מסוימת.
שורה תחתונה
: ריאליזם נוסח איסטווד, עם מסר נוגה ואמיתי על מצב המשפחה המודרנית.
"גראן טורינו", מ-26 בפברואר בבתי הקולנוע; בימוי: קלינט איסטווד, תסריט: ניק שנק, שחקנים: קלינט איסטווד, בי ואנג, אהני הר, כריסטופר קארלי

עוד על תרבות:

פרס התיאטרון: הקאמרי שוב מוביל

ביקורת קולנוע: נער קריאה

ביקורת תיאטרון: איולף הקטן

סרט חדש: חלון פנורמי