ביקורת קולנוע: הדירה

מאת אורית הראל 05/09/11

סרטו של ארנון גולדפינגר "הדירה", שמוקרן מהשבוע בסינמטקים של ירושלים ותל אביב, מתחיל במקום שבו מתחילים לא מעט מסעות שורשים אישיים: בפינוי דירה של סבא ו/או סבתא קשישים שהלכו לעולמם. אלא שבניגוד למסלול הטבעי-שגרתי שבו בין שלל חפצים ופריטים שנאספו במשך השנים עולים גם זיכרונות נשכחים ומתגלים פרטים או קשרים לא ידועים (למשל, מכתבי אהבה רחוקים ועלומים), עבודת המיון של חפצי סבתו של גולדפינגר נהפכה בבת אחת למסע בהיסטוריה, ולא סתם מסע - מותחן של ממש. לסבתא של גולדפינגר, אם אמו חנה, שמתה בגיל 98, קראו גרדה טוכלר. סבו, קורט טוכלר, שהיה שופט ופעיל בפדרציה הציונית, נפטר שנים לפניה. בני הזוג טוכלר עלו לארץ עם בתם הפעוטה חנה בשנות השלושים של המאה העשרים וגרו מאז ועד יומם האחרון באותה דירה ברחוב גורדון בתל אביב, דירה בבניין באוהאוס שהייתה מעין מובלעת ברלינאית בלב הלבנט. בין ערימות הרהיטים, הכלים, הספרים, המסמכים והתמונות מצאו הילדים והנכדים גם ערימת עותקים של עיתון נאצי בשם "דר אנגריף". זאת ועוד: בעותקי העיתון שמצאו הופיעה סדרת כתבות (12) שכותרתה "מסעותיו של נאצי בפלשתינה". גם זה לא הכול: לצד העיתונים נמצאה גם מדליה מוטבעת עם צרוף מעורר חלחלה, מין מדליה ציו-נאצית. מה לעיתונים נאציים ולסבא וסבתא שלו, תוהה גולדפינגר. מה זו המדליה המשונה הזו ומה פירוש "מסעותיו של נאצי בפלשתינה", הוא מבקש לדעת. איש במשפחה אינו יודע את התשובה. אמו, חנה, מעידה על עצמה שבילדותה היו קווי גבול ברורים בבית שבו גדלה שהגדירו בדיוק על מה מדברים ועל מה לא, מה מותר לשאול ומה לא. הם לא סיפרו כלום ואני לא שאלתי, היא תגיד בהמשך הסרט. לעומתה מודה בנה כי מול היצר והמנהג שלה לזרוק כל דבר ישן ולהתרכז בהווה ובמתחדש, הוא אינו מסוגל להניח לעבר, כשם שאינו יכול להביא עצמו לזרוק דברים ישנים. וככה הוא יוצא למסע חיטוט-חיפוש, שלוקח אותו - ויחד איתו את הצופים - למסע היסטורי, רגשי, פסיכולוגי ואישי מרתק. מתברר כי שליח העיתון "דר אנגריף" לפלשתינה החתום על סדרת המסע בה היה קצין נאצי בשם ליאופולד פון מילדנשטיין, אחד הנאצים שתמכו ברעיון הציוני להגירת יהודים לארץ ישראל כסוג של פתרון לבעיית היהודים. בדיוק מסיבה זו הגיע לפלשתינה לבדוק את המקום, שממנו התרשם לטובה. פון מילדנשטיין, מתברר, לא יצא למסע הזה, שארך שישה חודשים, לבדו. איתו באו אשתו ועוד זוג יהודים, השופט קורט טוכלר, פעיל בפדרציה הציונית, ואשתו גרדה. שני הזוגות סיירו וטיילו בארץ, ובתמונות שמוצא הנכד הם נראים מיודדים וטובי לב.


בני הזוג טוכלר ובתם הבכורה אכן היגרו מברלין לפלשתינה זמן מה אחרי אותו מסע משותף, אך בכך לא תם ולא נשלם. גולדפינגר מחפש ובודק ובוחן, מנסה שוב ושוב לעורר איזשהו זיכרון או מידע שאולי נשכח אצל אמו, ואט-אט הוא מאתר עוד ועוד פיסות מידע, פרטים ועדויות, שכולם יחד מצטרפים כמו חלקי פאזל לתמונה גדולה, מורכבת, מטרידה ולגמרי לא צפויה. הוא מגיע לבתו של אותו פון מילדנשטיין בגרמניה, לקרובים לא ידועים ולא מוכרים; הוא לוקח את אמו לפגוש את בתו של החבר הנאצי של הוריה; הוא מוצא מכתבים של סבתא-רבא שנרצחה בשואה; הוא חושף שורה של גרסאות למעשיו של פון מילדנשטיין במלחמה וחושף גם את החברות בין בני הזוג טוכלר ובני הזוג פון מילדנשטיין, שהתחדשה למרות ואחרי הכול, בחשאי, אחרי המלחמה. "הדירה" הוא סיפורה האישי של משפחת טוכלר-גולדפינגר, אבל הוא גם פרק מסקרן ומפתיע בדברי ימי השואה, אשר חושף פן לא ממש מוכר במדיניות הן של התנועה הציונית והן של הנאצים בראשית שנות השלושים, פן שבו התקיימו (לזמן מסוים) קשרים בין הצדדים אשר הולידו לעתים, כמו במקרה הפרטי הזה, גם קשרים אישיים מאוד מורכבים, טעונים וארוכי שנים. ככל שגולדפינגר מתחבט ומתלבט ושואל, הוא אינו מצליח להבין באמת את פשר החברות הזו ששרדה את המלחמה ואת השואה וזוועותיה, שפגעו ישירות במשפחתו. חברות שסבו וסבתו שמרו בסוד, חברות שהביאה אותם לחזור ולבקר את חבריהם הנאצים בגרמניה ולהביא להם מתנות ותמונות של המשפחה שלא ידעה על כך דבר בישראל. זהו סרט תיעודי שמתנהל כמותחן ומוכיח שוב כי המציאות עולה על כל דמיון. סרט אישי שמתכתב עם ההיסטוריה האישית של משפחות רבות כל כך, שהשואה היא חלק בלתי נפרד מהאלבום הפרטי שלהן. זהו סרט שנועד לספר סיפור של משפחה אחת, אבל בעצם מספר פרק שלם בתולדות מדינת ישראל, השואה ומלחמת העולם השנייה, סרט שנועד לתעד תהליך סגירה ופרידה ובעצם מתעד התמודדות בלתי נגמרת עם הצורך להכיר את בני משפחתנו כבני אדם, להבין אותם, את מניעיהם ואת בחירותיהם, אולי כדי להבין גם את עצמנו.
שורה תחתונה:
סרט מרתק, מפתיע ומרגש, המוכיח שוב כי החיים עולים על כל דמיון.
"הדירה", סרט דוקומנטרי מקורי. תסריט ובימוי: ארנון גולדפינגר; תחקיר: פרניציבקה לינדנר, מאיירקה לאצ'ה, ארנון גולדפינגר; צילום: פיליפ בלאיש, טליה גלאון; עריכה: טלי הלטר שנקר; הפקה: ארנון גולדפינגר, תומס קופוס. אורך הסרט: 97 דקות. הסרט מוקרן בסינמטק ירושלים החל מיום ג', 6.9, ובסינמטק תל אביב משבת, 10.9 (לפירוט שעות הקרנה, יש לבדוק בסינמטקים) עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: פלאפל אוסלו

ביקורת קולנוע: בוקר טוב אדון פידלמן

ספר חדש: דולה אור מאפר

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות