ביקורת קולנוע: הולכים רחוק

יחסים בשלט רחוק אינם המצאה חדשה. גם לא קומדיות אודותיהם. אפילו לא קומדיות רומנטיות. אז הנה מגיעה עוד אחת, "הולכים רחוק", בכיכובם של צמד צעירים ונחשבים, דרו ברימור, שלנצח תישאר הילדה מ"אי.טי", למרות שמאז כבר עשתה שורה ארוכה של סרטים כשחקנית בוגרת, וג'סטין לונג, שנראה כמו ילד טוב ירושלים וזה כנראה גם סוד קסמו בעיני מעריצותיו הצעירות, מתבגרות שבעיניהן הוא חתיך הורס או בלשונן, "מעיף להן ת'תריס". ובכן כך: הוא עובד בניו יורק בחברת מוזיקה (מה שפעם היה חברת תקליטים), מתעסק עם כל מיני להקות מתחילות שמסבות לו סבל אמנותי (הוא אנין, כמובן), גר עם שותף שהוא החבר הכי טוב (דן, שנוהג לשבת בשירותים בדלת פתוחה) ויש להם עוד חבר טוב, וביחד שלושתם מבלים קבוע. היא עושה התמחות קיץ סטודנטיאלית במערכת עיתון ניו יורקי ועתידה לשוב לאזור סטנפורד שבצפון קליפורניה, שם היא גרה עם אחותה הנשואה ומשפחתה, ועתידה להשלים את לימודיה באוניברסיטה, בדרכה להיות עיתונאית צמרת. הם נפגשים בבר, על עמדת משחק מחשב ששניהם חולים עליו (היא יותר טובה ממנו). הם משחקים קצת, מדברים קצת, צוחקים הרבה, הולכים ביחד לדירה שלו, מדברים עוד קצת, מעשנים קצת, עושים סקס קצת וצוחקים הרבה. תיק-תק (בכל זאת, יש לה רק שישה שבועות ברוטו ואין לצופים מושג כמה מהם כבר עברו כשהצמד-חמד מכיר) הם מתחב?רים ומתחב?רים, אבל ממשיכים להגיד זה לזה שהם לוקחים הכול בקלות. ככה זה עם בני 31 (גיל הגיבורים המוצהר בסרט) בדור הזה, שמתנהגים ומתנהלים בבגרות נפשית של בני 16 בערך (ובהתאם גם אופי הבדיחות. גיחי). רגע לפני שהיא טסה הביתה הם מגלים שהם בעצם מאוד נקשרו זה לזו ומחליטים לפצוח במערכת יחסים מחוף אל חוף. בשלב כלשהו הוא מפתיע אותה בביקור ושניהם מפתיעים את אחותה בסקס על שולחן האוכל. הם כבר יודעים שהם מאוהבים, ואחרי עוד כמה חודשים היא באה אליו לניו יורק כשבאמתחתה הצעת עבודה מעיתון - אבל בסן פרנסיסקו. כיאה לצעירים נאורים מהדור החדש כל אחד רוצה קצת שהשני יוותר למענו ויעבור לגור בצד שלו של היבשת, אבל אף אחד מהם לא באמת מבקש את זה, להפך: הם מעודדים זה את זה להמשיך בקריירות שלהם. מרוב נאורות הם גם משחררים האחד את השני מהקשר הבין-חופי הבעייתי.


אבל כיוון שמדובר בקומדיה רומנטית, יש סוף טוב: הוא מתפטר מעבודתו המבאסת והולך לנהל להקה כלבבו שב-מ-ק-ר-ה בסיסה בלוס אנג'לס, אף אחד מהם לא מפסיק לאהוב את השני והם חוזרים ונפגשים ומחדשים הכול, כי מה זה המרחק בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו (זו אפילו אותה מדינה), לעומת המרחק בין סן פרנסיסקו לניו יורק. הסיפור הבסיסי שבלוני ולא מעניין, הגיבורים ילדותיים וכך גם ההתייחסות והטיפול בסוגיה המרכזית וביחסי הגיבורים בינם לבין עצמם ובינם לבין כל לווייניהם בסרט. עייפתי כבר מהומור של ילדים מגודלים, מאנשים בוגרים (בהגדרה) שמתנהלים בחיים כמו מתבגרים טיפשונים, וזו מהותן של מרבית הדמויות בסרט הזה. דרו ברימור היא אישה צעירה נאת מראה, אבל באופן מפתיע נראית כאן מבוגרת מגילה המוצהר של הדמות (היא אכן מבוגרת יותר, אבל ממש במעט), מה שמעיק עוד יותר על כל התנהגותה המטופשת והמתנחמדת. גם נטייתה לדבר בצלילי ס' רפים (ב-ש?ה-ש?ה-ש?ה), שהייתה כה חיננית כשבקעה מפי הילדה ב"אי.טי", בעיקר מעצבנת כאן כשהיא בוקעת מפיה עטור שלל השפתונים העזים, ומוסיפה ממד מתפנק ומתפנדרק לדמותה. ג'סטין לונג מולה עושה עוד גרסה של השלוך הנבוך, ואולי בגלל שעברתי את הגיל, הוא ממש לא הרשים אותי (למרות שאכן הפגין ישבן מוצק על שולחן האוכל). כריסטינה אפלגייט בתפקיד האחות קפוצת הכול עושה קריקטורה מוגזמת לטיפוס האחות שמכל חלומותיה נותרו בעל בוק, בת נודניקית, בית פרברי וערימה של חומרי ניקוי, אבל נדמה לי שזה יותר באשמת התסריטאי והבימאית מאשר באשמתה.
שורה תחתונה:
עוד קומדיית קיץ בנאלית. ללכת רק אם המזגן בבית התקלקל.
"הולכים רחוק", קומדיה רומנטית אמריקנית. תסריט: ג'ף לה-טופלי; בימוי: נאנט ברסטין. משתתפים: דרו ברימור, ג'סטין לונג, צ'רלי דיי, כריסטינה אפלגייט, ג'ייסון סודיאקיס, רון ליבינגסטון ואחרים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: לבד בברלין

מועדון הספר הטוב: ראיון עם חיים באר

חדש: מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד

ביקורת תיאטרון: הפי אנד; נדל"ן

ביקורת קולנוע: אהבה בהחלפה