ביקורת קולנוע: הזדמנות אחרונה לאהבה

זה בעצם סיפור מוכר על בחור שפוגש בחורה במקריות מופלאה, מפגש בין שניים שאין ביניהם לכאורה דבר משותף והם עולמות שונים שנוגעים זה בזה לרגע ושבים ונפרדים, וכל זה בזמן שעל אחד מהם (או שניהם) עובר משבר כלשהו, ואז במקריות לא פחות מופלאה הם שבים ונפגשים, הניצוצות עפים והרומנטיקה ניצתת. "הזדמנות אחרונה לאהבה" הוא בדיוק סיפור שכזה, אלא שהפעם הבחור והבחורה מצוידים בשיער אפור (הוא), קצת קמטים (היא) ולא מעט ניסיון חיים. מדובר בעצם בגרסה מבוגרת של הקומדיה הרומנטית המצויה. הארווי שיין (דסטין הופמן) הוא מלחין ג'ינגלים אמריקני גרוש ומכור לעבודתו, המגיע ללונדון לחתונת בתו. בדרך לשם, בעוד הוא מתעקש לשוב במהירות לפרזנטציה חשובה, מפזר לעברו הבוס רמזי פיל על כך שהוא מיותר בפרזנטציה האמורה ובקרוב כנראה גם במשרד בכלל. כשהוא מגיע ללונדון הוא נתקל בשדה התעופה בקייט (אמה תומפסון), נציגה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רווקה בשלה שאמה המשועממת מעסיקה אותה נונסטופ. היא מבקשת לשאול כמה שאלות, הוא הודף אותן ואותה בקוצר רוח אמריקני טיפוסי.


בהמשך הוא פוגש בגרושתו (קאת'י בייקר) שנשאה מזמן לגבר מקסים (ג'יימס ברולין) שגידל כל השנים כאב את בתו המתחתנת, ומגלה שלא זו בלבד שגרושתו מוצאת שהוא די מיותר, בתו אף בחרה באביה החורג שיוביל אותה לטקס הנישואים. כיוון שכך הוא נחפז עוד יותר לשוב לעבודתו-מפלטו, אך מפספס את טיסתו ומגלה שהוא גם מפוטר טלפונית וכך, מיותר בכל תחומי חייו, הוא נכנס לבר-מסעדה בשדה התעופה להטביע את יגונו בוויסקי ושב ונתקל בקייט, הסועדת בבדידות מזהרת של רווקה אחרי עוד בליינד דייט כושל. מה שמתחיל כפינג פונג של עקיצות נהפך לשיחה קולחת, לקרבת-אינסטנט. הוא מלווה אותה לשיעור כתיבה, היא מתלווה אליו לקבלת הפנים לרגל החתונה. וכשנראה שהכול רק ילך וישתפר, ישנו כמובן הסיבוך הבלתי נמנע. אבל אל דאגה, בקומדיה רומנטית של הגיל המבוגר, כמו בקומדיה רומנטית של בני עשרים, הסוף הוא טוב, מחויך ואופטימי. מדובר, אם כן, בסיפור בנאלי ותבניתי. הופקינס התסריטאי אינו מפגין יצירתיות יתר, לא ביצירת הסיבוכים בתבנית העלילה הבסיסית ולא בעלילות ובדמויות המשנה: אמה של קייט, המשוכנעת כי שכנה הפולני הוא רוצח וקרימינל, חברותיה חורשות טובתה המחפשות לה שידוך הולם, וכן הלאה. העולמות השונים צפויים לגמרי בשונותם: לונדון לעומת ניו יורק, אמריקני מול בריטית, סוג של אמן יוצר מול פקידה שחולמת על הבעה ביצירה. המשברים בחיי הגיבור נערמים אף הם בבנאליות: בתו המבכרת את אביה החורג, הפיטורין, הטיסה שהוחמצה וכן הלאה.


במילים אחרות, זה רחוק מלהיות סרט גדול, אפילו לא הייתי מכנה אותו סרט טוב ממש ובכל זאת - זה סרט נחמד, לא מזיק, מהזן שפעם קראו לו "קלאסי ליומית". הופמן מעולם לא נראה נמוך יותר ותומפסון מעולם לא נראתה גמלונית יותר, ובכל זאת שניהם ביחד וכל אחד לחוד חינניים ומקסימים בדרכם הלא שגרתית והלא מיופייפת. הם כה מעוררי סימפטיה, שקשה קצת להבין איך היא נשארה רווקה בודדה ואיך כל משפחתו הראשונה התרחקה ממנו והתנכרה לו, וקל מאוד להיכבש בידיהם, ולו לשעה קלה של סרט במשקל נוצה.
שורה תחתונה:
הנאה קלילה.
"הזדמנות אחרונה לאהבה", תסריט ובימוי: ג'ואל הופקינס, משתתפים: דסטין הופמן, אמה תומפסון, איילין אטקינס, ג'יימס ברולין, קאת'י בייקר

עוד על תרבות:
תערוכה חדשה: גלויות תל-אביב
ביקורת ספר: האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

ביקורת טלוויזיה: סרוגים

בין הספירות - נתיבה בן יהודה, 1948

ביקורת תיאטרון: בגידה

ביקורת קולנוע: מילק