ביקורת קולנוע: הפרקליטה

המציאות, כידוע, עולה על כל דמיון. זה ודאי נכון במקרה של בטי אן ווטרס וסיפורה המדהים, שעובד לסרט "הפרקליטה". הסרט לא עושה לסיפור האמיתי שמאחוריו שום דבר טוב, למרות רשימת כוכבים מרשימה. הגרסה הקולנועית של הסיפור שהיה באמת אינה מצליחה להרשים, לגעת, לעורר התפעלות, אמפתיה או לרגש באמת, ונותרת לכל אורכה מלודרמה משמימה עד מעצבנת. עד כמה שזה נשמע אולי אבסורדי, לא קל להפוך סיפור אמיתי, גם כזה שהוא מדהים, מפתיע, רווי רגש ודרמה, לסרט טוב. החיים הם החיים, ואילו סרט הוא סוג של יצירה אמנותית עם שפה משלה שחלים עליה כללים מסוימים ואשר נועדה לספק חוויה תרבותית-בידורית-רגשית במסגרת של שעתיים פלוס-מינוס. "הפרקליטה" כושל בדיוק במקום בו "ארין ברוקוביץ'" הצליח. שני הסרטים מבוססים על סיפורים אמיתיים שבמרכזם נשים יוצאות דופן, נחושות וחזקות, שהתחילו מנקודת מוצא נמוכה מאוד בחיים, שילמו מחיר אישי על הבחירות שעשו והצליחו בסופו של דבר ונגד כל הסיכויים להגשים את המטרות שהציבו לעצמן. אבל בעוד שהסרט אודות ברוקוביץ', שהתחילה כפקידה פרחה במשרד עורך דין ובסופו של דבר הובילה לזכייה בתביעת ענק ייצוגית, הצליח להיות סרט מבדר בפני עצמו (ונניח בצד, כי צריך במקרה כזה שבו מדובר בסרט לא תיעודי, את מידת הצמידות שלו לסיפור האמיתי), "הפרקליטה" אינו מצליח לעשות זאת. הוא אינו מצליח להיות סרט טוב או אפילו לעצב ולהציג את הגיבורה שלו, בטי אן ווטרס, באור מסקרן, מעניין או מחמיא. בטי אן ווטרס ואחיה קני נולדו וגדלו במשפחה לגמרי לא מתפקדת, מה שמכונה זבל לבן, גם אם דיברו (עדיין מדברים) במבטא בוסטוני, זה שמזוהה יותר עם אצולת אמריקה, עם משפחת קנדי ושאר מלח הארץ האמריקני. הם היו קשורים מאוד זה לזה מילדות, חברים הכי טובים שגם הגנו זה על זה בכל פעם שמי מהם הסתבך בצרות או שהרשויות ביקשו להפריד ביניהם ולשלוח אותם בנפרד למשפחות אומנה. שאיפותיהם לא היו בשמים. בטי אן בעיקר רצתה להיות אישה ואם, ואת חלומה זה הגשימה די מהר כשנישאה ונולדו לה שני בנים. קני, שנותר פרחח מסתבך, אמנם הוליד בת, אבל לא טרח למסד את יחסיו עם אמה, גם לא ממש התכוון לכך. יום אחד, לאחר ששכנה נרצחת בביתה הדל בעיירה, נעצר קני בחשד שביצע את הרצח. ההאשמה נראית מופרכת. הוא משוחרר, אבל מקץ חודשים (יותר משנה) הוא נעצר שוב, מועמד למשפט, מורשע ונדון למאסר עולם. אחותו, בטי אן, יודעת היטב כי אחיה חף מפשע ויוצאת למסע שאורך 18 שנים לטהר את שמו ולהביא לזיכויו ולשחרורו. בדרך, בעודה עובדת לפרנסתה כמלצרית בפאב, היא הולכת ללמוד משפטים ואף מסיימת, עומדת בהצלחה בבחינות ומוסמכת לעריכת דין. לאורך כל השנים היא מבקרת את אחיה בקביעות בכלא ומעודדת אותו. היא מתגרשת, מצטמצמת, מוצאת רעיון איך תוכל אולי להוכיח את חפותו של אחיה, מתחברת לשם כך לעורך דין מנוסה (בארי שק) שעומד בראש "פרויקט חפות", הופכת עולמות כדי לאתר את ארגז הממצאים של המשפט ובעזרת בדיקת די.אן.איי. מוכיחה שהוא אינו הרוצח.


אבל לא די בכך כדי להפוך את ההליך המשפטי, כי מעורבים בעניין גם לא מעט אגו, מאבקי כוח ופוליטיקה, וגם שחיתות מתברר. בעזרת חברה היא נוסעת מדלת אל דלת של מי שהעידו במשפט - ושיקרו בו - עד שהיא מגיעה לבתו הבוגרת כבר של קני ומצליחה לשדל אותה לחתום על תצהיר שבו היא מודה כי שיקרה במשפט והפלילה אותו בעדותה. 18 שנה אחרי שנכלא על לא עוול בכפו, קני ווטרס יוצא לחופשי בזכות דבקותה במטרה של אחותו, בטי אן. אין ספק, סיפור מדהים (מדהים גם שהיא לא מינפה את כל זה לקריירה משפטית, אלא המשיכה וממשיכה למלצר באותו פאב ולעבוד בהתנדבות ב"פרויקט חפות"). חבל רק שבסרט זה לא עובד. ווטרס של סוונק יוצאת בעיקר אישה אובססיבית ומנג'סת, שהולכת עם הראש בקיר. אין בה חן מיוחד, היא לא מעוררת אמפתיה, היא נטולת הומור ומעצבנת במבטא הבוסטוני שהיא עושה. קשה להבין איך היא קושרת חברות אמיצה עם מישהי שלומדת איתה, שמוכנה לספוג ממנה עלבונות חוזרים ונשנים ולהתגייס למאמץ שלה. הסרט מנסה לשכנע בעומק הקשר בין האח והאחות בעזרת שורה של פלאשבקים לילדותם העגומה, אבל גם זה בעיקר מלאכותי ומאולץ. בכלל, כל מערכות היחסים בסרט מוצגות כעובדות, אבל אינן מנומקות או משכנעות באמת. ברור שבעלה של ווטרס, שנזנח לטובת המאבק האובססיבי למען האח, רוצה להתגרש, לא ברור איך המהלך באמת השפיע עליה מעבר לסוג של "אוי, חבל, אבל אין ברירה". ברור שקני הוא מין נפל שכזה, בחור שהחיים דפקו אותו מהתחלה, אבל מצד שני גם הוא לא עשה מאמץ אמיתי לשנותם, אבל שאננותו במשפט נראית מקרית כמעט כמו האהבה שהוא מכריז עליה לבתו, ניסיונו לשים קץ לחייו או נכונותו לקבל את הוראתה של אחותו לעולם לא לנסות לעשות זאת שוב. יכול בהחלט להיות שכך היה, אבל צופה בסרט צריך להשתכנע שזה מתאים לדמויות בסרט וליחסים ביניהם כפי שהם נבנים בסרט. לא בחיים - בהם כל זה נמשך 18 שנה ויותר (אם מביאים בחשבון את רקע הילדות וכו'), אלא בסרט שבו הכול אמור להתחולל ולהיפתר ב-107 דקות. לצד סוונק שהגיעה לסרט חמושה בשני פרסי אוסקר על תפקידיה כנשים שנאבקו על דרך משלהן בחיים ("בנים אינם בוכים", "מיליון דולר בייבי") מופיעה, כאמור, שורה של שחקנים מוכרים, עטורי תהילה ופרסים. מליסה ליאו, זוכת אוסקר המשנה השנה ("פייטר"), שהרגע גם נראתה אצלנו בטלוויזיה של יס ("טרמה", "מילדרד פירס"), לא מצליחה להרשים כאן כשוטרת שהובילה את הכוח שחקר ועצר את קני (ואיפורה כקשישה לקראת סוף הסרט נראה כמו עבודה כושלת של מאפר מתחיל ולא מוכשר). ג'ולייט לואיס עושה גם כאן את תפקיד הבחורה מעוכתחיים, עוד וריאציה על תפקיד שכבר עשתה לא פעם בעבר. מיני דרייבר כחברה הטובה סתמית בערך כמו בגדיה ופיטר גלגאר, היפיוף הישנוני מ"בזמן שישנת" אמנם התבגר מאז, אבל הוא עדיין יותר פרצוף שנעים להביט בו מאשר שחקן מרשים בעוצמותיו. סם רוקוויל כקני עושה את כל הקולות הסטנדרטיים של ילד רע, אבל זהו בערך.
שורה תחתונה:
שעמומון שרידד מציאות ליריעת פלסטיק סתמית. עדיף לחפש בגוגל ולקרוא את הסיפור האמיתי.
"הפרקליטה", דרמה אמריקנית, מבוססת על סיפור אמיתי. תסריט: פמלה גריי; בימוי: טוני גולדווין; צילום: אדריאנו גולדמן. משתתפים: הילארי סוונק, סאם רוקוול, מיני דרייבר, מליסה ליאו, ג'ולייט לואיס, פיטר גלאגר ואחרים. אורך הסרט: 107 דקות עוד על תרבות ובידור:

סוף העונה באופרה: לה טרוויאטה

ביקורת תיאטרון: משפט פולארד

ביקורת ספר: נוילנד

ביקורת קולנוע: ארוס בהשאלה

ביקורת ספר: ילדה מיותרת

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות