ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו

לי שונצ'ין הוא היום מנהל השקעות בחברת ברוקרים במלבורן שבאוסטרליה, נשוי ואב לשלושה ילדים. אבל הוא גם גיבור תרבות במדינה שמאז 1995 היא ביתו: בשנה שעברה נבחר ל"אב השנה" באוסטרליה, ב-2003 נבחר הספר האוטוביוגרפי שכתב כ"ספר השנה" (והיה כמובן גם רב מכר) ובשנה האחרונה זכה גם לתהילה בינלאומית עם צאת הסרט שמבוסס על סיפור חייו, "הרקדן האחרון של מאו". לי (זה שם המשפחה בסינית) נולד ב-1961 בכפר נידח בסין הקומוניסטית של מאו טסה טונג, ילד מספר 6 במשפחתו. כך כינו אותו. כשהיה בן 11 נבחר בידי משלחת רשמית שהגיעה לכפר להיות אחד מבני המזל - ילדים מכל המדינה שנבחרו ללמוד באקדמיה למחול בבייג'ין. לי נהפך לעוד בורג במכונת ההצטיינות הסינית, ילד קטן שנלקח ממשפחתו ומסביבתו לחיים וללימודים בפנימייה שכלליה הנוקשים מזכירים משטר צבאי יותר מאשר בית ספר לאמנויות וכללו 16 שעות לימוד ואימון ביום, נתק מוחלט מהבית, משמעת ברזל (אסור לבכות, גם לא בלילות במיטה) והרבה שטיפת מוח בזכות הקומוניזם ומאו. הוא כמעט ונשבר, אבל למזלו היה לו מורה אחד מסוג המורים מעוררי ההשראה, מורה לחיים במובן האמיתי של המושג, שעודד אותו וחיזק את רוחו. כשמגיעה, כעבור שנים אחדות ללימודיו במקום, משלחת מטקסס בראשות בן סטיבנסון, המנהל האמנותי של בלט יוסטון שהוא גם כוריאוגרף נודע, המפעיל במסגרת הלהקה תוכנית שנתית לחילופי סטודנטים מכל העולם, הוא מיד מזהה את הפוטנציאל הגלום בנער הסיני ומצמיד לו כבת זוג רקדנית אוסטרלית שהגיעה איתו במשלחת. בהמשך הוא דואג שלי יוזמן לתוכנית הקיץ ביוסטון - שלושה חודשים של עבודה עם להקת הבלט היוקרתית. הפקידים הסינים לא ששים לאפשר ללי לצאת את המדינה, ושוב זה מורה - דווקא אחד שמרר את חייו בראשית דרכו אך למד להכיר בכישרונו ובנחישותו - שמטה את הכף לטובתו. לי מגיע ליוסטון וחווה הלם תרבות של מי שבא ממזרח קומוניסטי סגור ומסוגר ללב הדרום האמריקני השופע. הוא מרשים מיד את הכול ביכולותיו ובאישיותו הנעימה ומקבל הזדמנות חיים כשסולן הלהקה נפגע בכתפו ערב הופעה חשובה. הוא כובש את הקהל ואת פטרוני הלהקה. ולא רק: יש לו חברים חדשים וחברה חדשה, אליזבט, שהיא רקדנית זוטרה והוא מתאהב בה. כשקברניטי הלהקה מבקשים להאריך את שהותו במקום הם נתקלים בסירוב מצד שלטונות סין. אבל נפשו של לי, שנחשפה לחופש ולחירות שהזניקו את כשרון המחול שלו, כבר השתנתה לנצח. וכשחבריו-עמיתיו מציעים לו פתרון, בעזרת פרקליט המתמחה בענייני הגירה, שגם מממש את רצונות לבו המאוהב, הוא מעורר סערה וכמעט תקרית דיפלומטית כשהוא מתחתן עם אליזבט.


הסינים נכנעים ומוותרים לו, אבל בתור עונש אוסרים עליו לשוב אי פעם לסין. כל קשריו עם משפחתו מנותקים והוא אינו יודע על הסבל שהם עוברים בגללו. כיאה לכוכב עולה הוא מוחתם מיד על חוזה בבלט של יוסטון. אליזבט ממש לא. והיא, שהצליחה לעמוד לצדו במאבק ההישארות בארצות הברית ולתמוך בו בכל כאבי הנתק ממשפחתו ומתרבותו, לא עומדת בפערים הגדלים בניהם על רקע הגשמת חלומות המחול - שלו המתממשים בגדול, שלה המדשדשים בשום מקום. הם נפרדים, הוא ממשיך לזהור בשמי הבלט של יוסטון ומוצא עצמו רוקד לצד אותה בלרינה אוסטרלית שהגיעה שנים קודם לאקדמיה בבייג'ין עם משלחת הסטודנטים. הם רוקדים בהרמוניה על הבמה וחיים בהרמוניה מחוצה לה. כתוביות הסוף טוב מספרות על נישואיהם ב-87, עקירתם לאוסטרליה ב-95, שם המשיכו לרקוד בבלט האוסטרלי והקימו משפחה עם שלושה ילדים. הבמאי האוסטרלי ברוס ברספורד ("הנהג של מיס דייזי") הסתמך בסרט, ובצדק, בעיקר על שני גורמים: עוצמתו של הסיפור האמיתי והאפשרות לשלב לא מעט קטעי בלט מקסימים בסרט. כשבאים לספר סיפור כגון זה, הקושי הגדול הוא לצמצם סיפור חיים שלם לממדי סרט ולנווט אותו בשלום ובהצלחה בין מי שהם לפעמים גיבורים בעל כורחם ולא אחת צריך להיזהר שלא לפגוע בהם מסיבה כזו או אחרת. ברספורד מצליח להוביל את הסיפור בהצלחה אל היעד, אל נקודת הנסיקה בקריירה של לי, שממנה והלאה הכול היה פתוח בפניו ותלוי בו ובהחלטותיו. גם את עניין ההליכה בין הטיפות, כלומר בין הדמויות האמיתיות, הוא צולח בשלום. כן, הנישואים הכושלים עם אליזבט נמצאים כאן, אבל הכול מסופר בעדינות, מבלי לפגוע בה ואפילו להפך, ובסופו של הסרט אפילו מסופר מה עלה בגורלה בהמשך. גם דמותו של בן, הכוריאוגרף / מנהל אמנותי / פטרון של לי, משורטטת בקווים מחמיאים, וגם כשמתברר שהיקסמותו מכל דבר סיני כמו גם האינטרסים שלו עצמו לא עלו בדיוק בקנה אחד עם אלה של לי, הדברים מועלים במרומז, ברכות, בעקיפין, ללא ביקורת של ממש. תקינות פוליטית במיטבה. מה שמתחבר בטבעיות לעובדה כי מדובר בסיפור מאוד אופטימי, סיפור מלא תקווה, אמונה, אהבת אדם ואמנות. ובעולמנו הציני קשה לספר סיפור כזה בלי ליפול למלכודות קיטש ולקלישאות, קשה לספר אותו באופן משכנע גם אם הוא אמיתי. הסרט, בהקשר זה, מפתיע לטובה. לא שנעדרים כאן קלישאות, כינורות מתקתקים או התייחסות פשטנית, ובכל זאת הסרט מצליח לגעת, לרתק, לעניין וגם לרגש בקטעים מסוימים. וזה עוד מבלי שאמרתי מילה על קטעי המחול המשולבים בסרט. אז הנה המילה: מרהיבים. הנה עוד כמה מילים: עוצרי נשימה, מראים שבלט זה הרבה מעבר לטוטו וטייטס, מעוררי השראה ועושים חשק גדול לרקוד קצת, או לפחות לצפות במחול. יש בסרט פה ושם פרצוף מוכר - קייל מקלכלין כפרקליט המסייע, ברוס גרינווד כבן - אבל זה ממש לא סרט של כוכבים, אפילו לא של שחקנים מוכרים או כאלה שיהפכו למוכרים בזכותו בעוד חמש דקות מטפוריות. זה סרט של סיפור. ואת עיקר הנטל בו נושא על כתפיו רקדן סיני צעיר שעבר לארצות הברית והוא שחקן טירון - צ'י טסאו שמו, שמפליא לרקוד ולהקרין את התום של מי שעובר את הלם התרבות הכרוך במעבר ממזרח כה רחוק למערב כה עשיר.
שורה תחתונה:
סיפור אמיתי בסרט שעושה מצב רוח טוב וחשק לרקוד.
"הרקדן האחרון של מאו", דרמה אוסטרלית. תסריט: יאן סארדי, מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של לי שונצ'ין; בימוי: ברוס ברספורד. משתתפים: צ'י טסאו, ברוס גרינווד, קייל מקלכלין, אמנדה שול, מדלן אסטו, קמילה ורגוטיס, ג'ואן צ'ן ואחרים. 117 דקות עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל מחולוהט: 84 מופעי מחול

ביקורת קולנוע: קילרים

ביקורת ספר: המשורר

ביקורת ספר: לב מתעורר

ביקורת תיאטרון: אהבה זה לא הכול