ביקורת קולנוע: השבוע שלי עם מרילין

בשנת 1956 צולם באולפני פיינווד הסמוכים ללונדון סרט שהטביע חותם בעושיו וגם בדברי ימי האולפנים והקולנוע, אבל לא בגלל איכות הסרט כשלעצמו. מדובר בקומדיה שנקראה בסופו של דבר "הנסיך ונערת השעשועים", סרט לא מוצלח, בלשון המעטה, שאלמלא כל מה שהתרחש במסגרת הפקתו, היה מן הסתם צולל לתהום הנשייה הפילמאי שבו קבורים מאות ואלפי סרטים שנעשו ונשכחו עם השנים. אלא שהסרט הזה לא זו בלבד שהציב בעמדת הכוכב, הבמאי והמפיק את אחד מהגדולים והנערצים שבשחקני בריטניה, סר לורנס אוליבייה, הוא גם הביא למפגש ענקים - שהתברר ככושל מכל בחינה כמעט - בינו לבין מי שהייתה אז (ומאז) הכוכבת הנערצת והנוצצת ביותר בעולם בערך, שלא לדבר על פצצת מין אולטימטיבית, מרילין מונרו. אנגליה כולה רגשה מעצם בואה של הכוכבת לממלכה, שהגיעה מעוטרת בבעלה הטרי, המחזאי בעל השם כשלעצמו, ארתור מילר. קולין קלארק, אז סטודנט בן 24 ממשפחה מיוחסת ועשירה, שהיה נחוש להיכנס לעולם הקולנוע, הצליח להתקבל להפקה על תקן עוזר במאי שלישי, שזה תואר מכובד-מכובס לנער שליחויות-כולבויניק וסוג של עבד בשירות מוביל ההפקה, אוליבייה. הסרט "השבוע שלי עם מרילין" מבוסס על ספר שכתב קלארק הנ"ל, המתאר את חוויותיו באותה הפקה, ובמרכזן את המפגש המפעים עם האלילה ההוליוודית. אליבא דקלארק (אין כבר את מי לשאול אם אכן כך היה או לא היה), לא זו בלבד שמונרו הייתה במרחק נגיעה ממנו, היא ממש אפשרה לו אותה, כשבצר לה בניכר האנגלי המוזר קירבה אותו אליה עד כדי פלירט-רומנצ'יק להרף עין. שבוע. מרילין של קלארק והסרט, כמו מרילין מהסיפורים אודותיה, היא אישה מסוכסכת עם עצמה מסיבות שונות, אשר כפועל יוצא מכך מצליחה גם להסתכסך עם סביבתה, שלא בטובתה. היא הגיעה לצילומי הסרט מלווה, כאמור, בבעלה הטרי והאוהב וכן בפמליה שלמה, שמרכזית בה היא מדריכת המשחק והגורו שלה, פולה שטרסברג, אשר בלעדיה ובלעדי השיטה שלה ושל בעלה (לי שטרסברג) מונרו לא זזה. אוליבייה, שהיה אז נשוי לוויויאן לי, כוכבת קולנוע גדולה בזכות עצמה ("חלף עם הרוח"), ציפה בהתלהבות למפגש עם מונרו. לי אף העירה בהשלמה יובשנית כי בעלה הדגול קצת התאהב מראש ומרחוק בכוכבת ההוליוודית הנוצצת. כיוון שמדובר היה בקומדיה קלילה ובהתחשב בנתוני הפתיחה שהוזכרו לעיל, הציפייה הייתה לצילומים שיעברו בנחת, שלא לומר בכיף גדול. אבל זה ממש לא קרה. מונרו, במתכוון או שלא, שיגעה את כל הצוות והכעיסה כמעט את כולם, בעיקר את אוליבייה. היא איחרה תדיר, שיבשה את לוח הזמנים בגלל מצבי רוחה, בגלל שלא הצליחה לזכור טקסטים פשוטים וקצרים, בגלל שנתקפה חרדות שונות ומשונות או סתם נעלמה. מגובה בשטרסברג, התייחסה לתפקידה ברצינות תהומית מיותרת, סיבכה ועיכבה כמעט כל סצנה והוציאה משאר השחקנים כל אלמנט של חדווה בעבודה. שלא לדבר על עננת יחסיה המורכבים-טעונים עם הבעל החדש ועל כל החומרים הכימיים שמונרו בלעה בכמויות ובקביעות. אוליבייה רתח. זעם. היה מתוסכל. אובד עצות. ושיסה בה, בין היתר, גם את קולין הצעיר, שאיכשהו הצליח להרגיע את הדיווה הפגיעה ונוטפת הסקס. וכך בא לעולם השבוע שלו עם מרילין, שנהפך לסרט.


מדובר ברומן קטן שהבהב לרגע קטן בעת צילומי סרט מאוד קטן שהיו מעורבות בו דמויות גדולות מהחיים: שחקן ענק וכוכבת קולנוע ענקית. כמו הסיפור עצמו, גם הסרט הנוכחי הוא סרט קטן שמספר סיפור קטן שעיקרו הוא הדמויות, אשר במקרה הזה רובן ככולן מבוססות על דמויות אמיתיות, שחלקן מאוד ידועות, כשהמרכזיות שבהן נהפכו כבר מזמן לאגדות. זהו סרט סימפתי, נחמד, נעים ואנגלי מאוד. חובבי נוסטלגיה, זוכרי התקופה ואוהדי דמויות הגיבורים ודאי ייהנו ממנו, גם אם יחלקו במידה כזו או אחרת על גרסת הסרט לגיבורים ההם. עיקר המשא הוטל על כתפיה החטובות של מישל וויליאמס, המגלמת את מונרו בסרט (וזכתה בראשית השבוע בגלובוס זהב על תפקידה). למרות שתפקידה אינו הגדול ביותר, נוכחותה שורה על כל מה שקורה בסרט ומניע את כל שאר הדמויות. וויליאמס איננה השחקנית הראשונה, ומן הסתם גם לא תהיה האחרונה, לגלם את מונרו. בסצנות מסוימות היא מאוד דומה לה, גם בשפת הגוף וחיתוך הדיבור, באחרות היא ממש לא דומה לה. בסך הכול היא אמנם עומדת בכבוד במשימה, וברמה הטכנית-חיצונית מרשימה למדי (בצילומי הסטילס היא לגמרי מונרו), אבל היא לא מונרו. חסר לה אותו משהו, אותה איכות חמקנית, מחשמלת ובלתי נתפסת, שמבדילה בין מה שמונרו עשתה למצלמה ולצופים לבין מה שעשו ועושות מרבית השחקניות שגילמו את דמותה. לעומתה קנת בראנה כבש אותי בקלות באוליבייה שלו (מועמד לגלובוס זהב על כך), אבל אולי זה גם קשור לכך שאוליבייה האיש והשחקן כפרסונה, לא כדמות כזו או אחרת שגילם, הרבה פחות מוכר, מזוהה וצרוב בזיכרון הקולקטיבי. גם ג'ודי דנץ' כדיים סיביל ת'ורנדייק, השחקנית הבריטית המכובדת שנוטה למונרו חסד, מוסיפה לשמחה, ואדי רדמיין כקלארק הולם היטב את מידותיו של הצעיר האנגלי, האינטליגנטי-אנמי, מנומס ומהוסס. והוא, בזכות בן דמותו האמיתי, זוכה גם לרפליקה הכי שנונה בסרט, בתשובה לשאלתה של מונרו מדוע אוליבייה שונא אותה. הוא לא שונא אותך, שח קלארק-רדמיין, הבעיה היא פשוט שאת כוכבת קולנוע שרוצה להיות שחקנית גדולה, והוא שחקן גדול שרוצה להיות כוכב קולנוע. דברים שרואים משם.
שורה תחתונה:
סרט קטן וסימפתי על רומן קטן, כוכבת ענקית ושחקן גדול.
"השבוע שלי עם מרילין", דרמה קומית. תסריט: אדריאן הודג'ס, לפי ספרו של קולין קלארק; בימוי: סיימון קרטיס; צילום: בן סמית'ארד; עריכה: אדם רכט; הפקה: דיוויד פרפיט, הארווי וויינסטין. משתתפים: מישל וויליאמס, קנת בראנה, אדי רדמיין, ג'ודי דנץ', זואי וונמייקר, ג'וליה אורמונד, אמה ווטסון, דרק ג'קובי ואחרים. אורך הסרט: 99 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה

ביקורת תיאטרון: קוויאר ועדשים

ביקורת תיאטרון: יונה ונער

ביקורת קולנוע: שרלוק הולמס - משחק הצללים

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות