ביקורת קולנוע: השוטר

גם מי שטרם ראה את סרטו של התסריטאי-במאי נדב לפיד "השוטר" שמע ודאי כי מדובר בסרט ביכורים שנדמה כמעט נבואי, שכן נוצר לפני הקיץ האחרון אך עוסק במחאה חברתית (אבל בנבדל מהמציאות, מגיעה לעימות אלים), אשר גם קטף פרסים בפסטיבלים. טיימינג זה כידוע כמעט הכול, ואכן תזמון יציאתו של הסרט על שובל המחאה החברתית של הקיץ מעצים את הילת העניין בו מתוקף עיסוקו בחבורת מהפכנים חברתיים מטעם עצמם, אשר בשיאו-סופו של הסרט מתעמתים עם כוח לוחמי משטרה מובחרים. הסרט בנוי כשני סיפורים נפרדים, המוצגים בזה אחר זה, שמגיעים למפגש שהוא סוג של התנגשות עולמות רק בסופו: מצד אחד לוחמי יחידה ללוחמה בטרור של המשטרה ובראשם הגיבור ירון, שהם התגלמות המאצ'ו הישראלי וכל קלישאות בחורינו המצוינים, מהדיבור הקצרצר והצ'פחות הכוחניות ועד השוביניזם הבוטה והאחווה שרואה את העולם בשחור-לבן. מצד שני חבורת צעירים - "בני טובים" כמאמר הקלישאה - שמכריזים על עצמם מהפכנים ומניפים דגל - לא סתם של מחאה חברתית, אלא של הפיכה חברתית אלימה. הם לא יוצאים עם אוהל לשדרה, אלא עם אקדח לפעולה אלימה נגד טייקונים. כ-40 דקות מוזמנים הצופים לעקוב אחרי ירון, לוחם עשוי ללא חת בגילומו של יפתח קליין המצודד, ושל חבורת הלוחמים לצדו. הם רוכבים ושואגים, מחסלים ועושים ערמה של חבר'ה על הדשא, מלווים אחד משלהם שחולה לבית חולים ומיישרים קו כדי להתחמק מתביעה על פעולת עבר. ירון הוא התגלמות סטריאוטיפ הלוחם הזה, החל בגוף השרירי-מחוטב וביציבה הזקורה-עצית, דרך הדיבור הנוקשה ומצומצם השפה, ועד ל"צד הרך" שמתבטא במסאז'ים לאשתו ההרה ובהנפת אמו (הסוגדת לו, כי הוא כל כך יפה, ברור) על כיסא יום-הולדת. במעבר חד עובר הסרט לסיפורה של חבורת צעירים בני 20 וקצת כרונולוגית, אבל בעצם סוג של מתבגרים, שמתכננים מהפכה אלימה מטעם עצמם. מחאתם היא על עוולות חברתיות אמיתיות וממשיות - על הפערים הבלתי נסבלים בחברה הישראלית, על יחס מחפיר לעובדים, שכר-עושק וכן הלאה. אבל החבורה הזו דומה יותר לחבורת ילדים שמצאה לה משחק חדש ומאתגר מאשר לאנשים שיצאו למחות בצר להם. מנהיג החבורה הוא יפיוף מנותק, בן של שופט, ששלושת חבריו למסע מוקסמים ממנו עד בלי די. בעיקר שירה (יערה פלציג), משוררת בנשמתה ומתלבטת בהווייתה, כותבת הטקסטים, ובהמשך גם הכרוז של המהפכה. שירה היא בת עשירים שהוריה - שמגעילים אותה כדבריה - גרים במגדל פאר תל אביבי ולמזלם של האנרכיסטים הזוממים נמצאים בחו"ל, ולכן החבורה יכולה לכתוב סיסמאות כמו "הגיעה שעתם של העשירים למות" על ספות מפוארות, כשברקע נשקפת תל אביב מבעד לחלונות ענק. בשירה מאוהב עודד הצעיר (מיכאל מושונוב), שבין מטווח למפגש מגלה לתדהמתו כי אבא שלו (מנשה נוי), בעצמו פעיל מחאה בצעירותו, כתב פעם טקסטים דומים ומעוררי השראה לא פחות. אביו של עודד, שחש כי משהו עובר על הילד (בן ה-22), מחטט בתיקו ומגלה את המזימה. הוא מזהה את המוטיבציה העיקרית של בנו כהתאהבות בשירה, ומנסה לדבר על לבה שתרחיק את בנו ממנה ומהקבוצה. כשזה נכשל, הוא מנסה לשכנע את עודד לוותר ולבסוף מצטרף לחבורה הצעירה ל"פעולה". זו מפגישה את חבורתו המסוקסת של ירון עם החבורה הסהרורית-חולמנית של המהפכנים, שפולשים לחתונת בתו של טייקון כבד, הנישאת לבנו של טייקון כבד אחר, חוטפים אותם באיומי אקדחים ומזמנים את התקשורת להקשיב למניפסט שלהם. הסוף מדמם ובלתי נמנע. הרעיונות והנושאים המועלים בסרט בהחלט מעוררי עניין ודיון, אלא שהם לטעמי יותר בחזקת ראשי פרקים מבטיחים-מפתים שנותרים טובים בהרבה מהמסה המלווה אותם - העלילה הקולנועית, שנותרה לטעמי לא מספיק מגובשת, מהודקת ומנומקת. מה בעצם מצבו של הלוחם החולה, שיש לו גידול בראש אבל איננו יודעים במה בדיוק מדובר, מה הפרוגנוזה ואיך בתוך כל הסיפור הזה הוא מצליח להגיע למפגש לקראת היציאה לפעולה? למה, בעצם, יערה כה שונאת את הוריה? מה הסיפור של אביו של עודד? מה הסיפור של ירון ואשתו, מעבר למסאז'ים ושמירת ההיריון? וכן הלאה. קל להאמין למנשה נוי, שחקן טבעי ומצוין, כאביו של עודד, גם אם התנהלותו נראית לא ממש הגיונית או סבירה. אפשר גם לבחור להאמין ליפתח קליין, שהלך עד קצה הסטריאוטיפ המאצ'ואיסטי עם חיתוך דיבורו ושפת גופו, או עם מיכאל מושונוב, שנשמע ומתנהל כמו נער אבוד בחיפוש אחרי מטרה, שמאוהב באהבה. לעומתם, שאול מזרחי כטייקון אבי הכלה אינו משכנע לרגע בטייקוניות מכל סוג שהוא. יש יריות ודם בסרט הזה, אבל ודאי לא יותר, ואולי בעצם אפילו פחות, מאשר במותחן פעולה מהשורה. ובכל זאת, שורה על הסרט כולו אווירה של אלימות טעונה, ואולי היא המחברת יותר מכל דבר אחר בין חלקיו. האלימות הכבושה, העצורה, המתועלת-למטרה-מקצועית של הלוחמים, האלימות המתוכננת-מתפרצת של המהפכנים, האלימות שברקע מניעי שתי הקבוצות והאלימות במפגש הפיזי ביניהן.
שורה תחתונה:
סרט מעורר מחשבה, עלילה ודמויות לא מספיק מהודקות ומנומקות.
"השוטר", דרמה ישראלית. תסריט ובימוי: נדב לפיד; צילום: שי גולדמן; עריכה: ערה לפיד; הפקה: איתי תמיר. משתתפים: יפתח קליין, יערה פלציג, מנשה נוי, מיכאל מושונוב, מיכאל אלוני, גל הויברגר, רונה-לי שמעון, שאול מזרחי ואחרים. אורך הסרט: 105 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אחרון ימיה

ביקורת ספר: נמסיס

ביקורת קולנוע: משחקי שלטון

תערוכה חדשה: אתא - מפעל, אופנה וחלום

ביקורת ספר: רביעי בערב

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות