ביקורת קולנוע: וול סטריט: הכסף מדבר

"וול סטריט: הכסף מדבר" הוא סרט המשך ל"וול סטריט" המצליח משנת 1987, ומתרחש באותה זירת פשע - וול סטריט - על ספו ובראשיתו של המשבר הגדול של 2008. גורדון גקו, הנבל הגדול של הסרט המקורי, בגילומו (זוכה האוסקר אז) של מייקל דאגלס, חוזר במהדורה לכאורה צנועה, ענווה ומוארת יותר (ובעלת פוטנציאל למועמדות לאוסקר), בעקבות השנים שעשה בכלא. גקו מודל 2008 הוא מרצה מבוקש ומחבר רב מכר, המזהיר ומתריע מפני כל מלכודות הכסף האפשריות. אלא שהאסיר המשוחרר והמצליח הוא גם איש בודד, המבקש לשקם את מערכת יחסיו העכורה עד מנותקת לחלוטין עם בתו הבוגרת. מי שמתגלה כסייע אפשרי נפלא למימוש המטרה הזו הוא צעיר מהזן החדש של וול סטריט, מבריק ושאפתן אך מצפוני, הנחרד נוכח העוול שנעשה למורו ורבו במקצוע, שהיה גם סוג של אב רוחני, אשר מוכפש ונרמס עד מוות עם תחילת המפולת הגדולה. קוראים לבחור ג'ייק מור, והוא ארוסה של וויני, בתו של גקו המתכחשת לו (היא כועסת על אביה, שאותו היא מאשימה בהתאבדות אחיה), אשר כותבת לפרנסתה הצנועה באתר אינטרנט מצפוני. ג'ייק חובר לגקו, שמדריך אותו איך וכיצד לנקום את נקמת מורו ורבו מבלי להיפגע, ובתמורה מחבר בין גקו האב לבת. ברור שכיוון שמדובר במי שמדובר (נוכלים מבריקים) ובמה שמדובר (המון כסף), שום דבר אינו פשוט, ישיר או תמים כפי שאולי אפשר היה לחשוב (טוב, לא באמת). ג'ייק רוצה צדק ונקמה, אבל גם כסף לא דוחה אותו, מה גם שהוא רוצה להמשיך לפרנס בכבוד רב את ארוסתו ויש לו אמא שכל הזמן מסתבכת כלכלית בסכומים של שש ספרות ומעלה. גקו אמנם חזר למוטב, אבל מוטב לא לצפות ממנו שיפסע כל הזמן אך ורק בדרך הישר. צריך לזכור את הכלל הידוע שחינוך מחדש של מבוגרים הוא לא סיפור הצלחה גורף, בלשון המעטה. וויני, הבת, היא אמנם יפת נפש, אבל גם לה יש סוד או שניים וגם היא רוצה בתוך תוכה קצת אבא. והרעים - אלה אמנם מתחלפים (קבלו את ג'וש ברולין הזיקית), אבל אף פעם לא נגמרים (יש גם הופעת אורח של צ'רלי שין כבאד פוקס מהסרט המקורי, אבל הפעם הוא אחד שחזר לגמרי למוטב).


אוליבר סטון ביים עוד סרט שמהדהד, לעתים אף בצורה די מאיימת, את המציאות הכלכלית המשברית הנוכחית, והוא עשה זאת בריאליזם מושחז, דק אבחנה ושנון. שיה לה-בוף מגלם היטב את הצעיר השאפתן שנע על הסקאלה שבין הרצון לעשות את הדבר הנכון לבין הרצון לעשות הרבה כסף. הוא משדר מינונים נכונים של ביטחון עצמי, התנהגות שכלתנית מול רגישות, פרצי אדרנלין ותום של אנשים צעירים וטובים. ג'וש ברולין עושה נבל שכיף לשנוא, וסוזן סרנדון, בתפקיד קטן, משרטטת במיומנות את אמו הסהרורית והתלותית של ג'ייק. אבל הנוכחות המרשימה ביותר - הן במשחק והן באופי הדמות עצמה, עיצובה והטקסטים שבפיה - היא זו של גורדון גקו בגילומו של מייקל דאגלס. דאגלס ממלא את המסך בכל סצנה שבה הוא נמצא, החל מצדודית דמותו הגלמודה בפתח בית הסוהר עם שחרורו, דרך כל המעמדים שבהם הוא חולק מתובנותיו עם קהל רבים (בהרצאות) או יחיד (ג'ייק למשל) ועד לשיבתו הזחוחה למגרש המשחקים הפיננסי המוכר לו היטב. לא יפליא בכלל אם התפקיד יזכה אותו במועמדות לאוסקר ואולי אף בפרס. שני פגמים עיקריים יש בסרט. האחד הוא אורכו הרב מדי (133 דקות) והשני הוא קטעי המעבר הצבעוניים-גרפיים המרדדים את הסרט לרמת כתבת טלוויזיה. אפשר היה לקצר את הסרט בעשרים דקות בוודאי, וחלק מהקיצוץ היה יכול להיעשות בקלות על ידי ויתור על המעברונים המטופשים הללו, שאינם תורמים כלום לכלום, רק מעצבנים.
שורה תחתונה:
בשביל מייקל דאגלס והטקסטים המושחזים שלו, למרות האורך.
"וול סטריט: הכסף מדבר", דרמה אמריקנית. תסריט: אלן לוב, סטיבן שיף, סטנלי וויזר, אוליבר סטון; בימוי: אוליבר סטון; הפקה: מייקל דאגלס, אוליבר סטון, אריק קופלוף, אדוארד ר. פרסמן; עריכה: רודריגו פריטו, דויד ברנר, ג'ולי מונרו. משתתפים: מייקל דאגלס, שיה לה-בוף, קארי מוליגן, ג'וש ברולין, אלי וולך, סוזן סרנדון, פרנק לנג'לה ואחרים. 133 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: עדיין אליס

ביקורת תיאטרון: לילה לא שקט

ביקורת קולנוע: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

ביקורת ספר: תמרה

אלכס פלג: פורח עם השנים