ביקורת קולנוע: חטיפה לאור יום

על פניו נראה הסרט "חטיפה לאור יום" כמועמד מבטיח לבידור מהסוג המאוורר: מקבץ כוכבים, הגדרה של מותחן אקשן ואורך סביר לגמרי של שעה וחצי. אלא שהעל פניו הזה מסתיים בערך בקצהו של הפוסטר המסוגנן, המעוטר בברוס וויליס, סיגורני וויבר, אקדח וצעיר מסותת מראה. באולם הקולנוע עושה וויליס צ'ק-אאוט מהסרט כעשר דקות אחרי תחילתו ומותיר אחריו את וויבר, חנוטה בחליפות כהות וחמושה בשלל כלי נשק, לרדוף בריינג'-רובר שחורה ובסגנון עדות הסרטים המצוירים (עוד נפרט) אחרי צעיר מסותת מראה (מהפוסטר), בין נופים ספרדיים מרהיבים (נקודת זכות יחידה בערך) וקווי עלילה מופרכים. אה כן: למרבה המבוכה, יש גם נקודה ישראלית דומיננטית בסרט (לפחות בצד של הטובים). וזהו, בתמצית, סיפור העלילה: וויל שואו, צעיר אמריקני טוב מראה ובעל חברה שב-ד-יו-ק פושטת רגל, מצטרף להוריו, לאחיו הצעיר ולחברתו לחופשה משפחתית בספרד. החבורה יוצאת לשיט במפרשית, אלא שעל פני המים השקטים פורצת סערונת משפחתית כשאבאל'ה משליך הימה את הסלולרי של וויל, והלה בתגובה מתנדב לשחות לחוף (אל תתלהבו, זה קרוב) ולהביא פלסטר (בערך) לחברה של האח, שנחבלה כשהוא התעסק בנייד במקום במפרש (או משהו). בשובו הוא מגלה להפתעתו שאין מפרשית, רק דגים וים. לאחר חיפוש קצר הוא מגלה אותה במקום אחר, נטושה. הוא פונה למשטרה - ומתחיל להסתבך. זה בדיוק השלב שבו אבאל'ה מופיע משום מקום, מדווח שהוא לא נספח תרבותי (או משהו כזה) כמו שוויל סבר כל השנים אלא סוכן חשאי כלשהו, ושאחיו, אמו והחברה נחטפו בגין איזו מזוודה מסתורית ועלומה שלא ברור מה יש בה, אבל היא מהווה סכנה ברורה ונוראית. מכאן והלאה קבלו גדודים של סוכני סי.איי.איי, רוצחים ושאר צלפים; סוכנים ישראלים, אמריקנים, ספרדים ולא משנה מי עוד; מזוודה אחת מתכתית, נשק שמספיק לצבא במדינה דרום אמריקנית בינונית; יריות, פיצוצים, מרדפים, מכוניות מתנגשות ומתרסקות, אופנועים שועטים ונמרחים; ניתוח במועדון יוקרתי עם קצת וודקה בתור חומר הרדמה וחיטוי וכף מלובנת במקום כלי ניתוח למיניהם, וכן הלאה וכן הלאה תפניות מופרכות ומטופשות.


כמו בסרטים מצוירים, גם כאן המרדף של הרעים אחרי הטובים ולהיפך רצוף יריות, נפילות, קפיצות, זינוקים והתהפכויות שבמהלכן כולם מתים למעט, כמובן, הטובים והרעים הראשיים, שנופלים מראש בניין בלי לסדוק אפילו צלע, יוצאים ללא פגע מכל התרסקות מכונית וקמים מהכביש אחרי שנמרחו עם אופנוע בלי שום שריטה ברגל החשופה שמתחת לשמלונת הקצרצרה, למרות שאותה רגל בלמה את הנפילה. על פי היגיון כזה, כנראה, גם בונים תסריט שבו עד הסוף לא ברור - ולמען הכנות גם לא מעניין - מה יש במזוודה, למה המושחתים מושחתים ואיך זה שהאדם היחיד בערך בכל החבורה המתגוששת הזו שחסר כל כישורים, הכשרה או ניסיון, מצליח לגבור על כל הסוכנים והחכמים. אם לפחות זה היה מצחיק זה אולי היה שווה את הזמן. אלא שכאן בחרו באופציה הרצינית. וויליס פותח את הסרט ברפרטואר הבעותיו-מבטיו המאצ'ואיסטים-עציים, אבל ממנו לא באמת ציפינו למשהו אחר, אם כי צריך להודות שגם לא ציפינו לפרישה כה מהירה שלו מהעלילה. סיגורני וויבר, צר לומר, די מביישת את עצמה בתפקיד נבוב, נטול הכול, שאפילו לא מוציא אותה יפהפיית-על. הנרי קאביל, המגלם את וויל, הוא עוד פרצוף יפה-מיוסר, אבל זו ממש לא סיבה מוצדקת ללכת לקולנוע. כל האחרים סתמיים, חסרי אפיון וייחוד, בעיקר כנראה כי זה מה שהתסריט הנפיק.
שורה תחתונה:
מיותר.
"חטיפה לאור יום", מותחן אמריקני. תסריט: סקוט וויפר, ג'ון פטרו; בימוי: מברוק אל מכרי; צילום: רמי אדפאראזין; עריכה: ולריו בונלי; הפקה: טרבור מייסי, מרק ד. סטיבנס. משתתפים: הנרי קאביל, סיגורני וויבר, ורוניקה אצ'גו, ג'וזף מאול, רושדי זם, ברוס וויליס ואחרים. אורך הסרט: 93 דקות עוד על תרבות ובידור:

אופרה: מאדאם בטרפליי

ביקורת ספר: חלפים

ביקורת ספר: השפעה בלתי הוגנת

ביקורת ספר: אנטומיה של היעלמות

ביקורת תיאטרון: סיפור אהבה בשלושה פרקים

ביקורת ספר: אשת הטיגריס

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות