ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי

הכוונות ודאי היו טובות. וכי יכול להיות אחרת, כשהתסריטאית מבססת את התסריט על רומן שהיא עצמה כתבה, והיא גם זו שמביימת? הוסיפו על כך קבוצת שחקנים בעלי מוניטין מכובד, וכל הסימנים המוקדמים מעידים על כך שצפויה חוויה קולנועית משובחת. כן - אבל, זהו שלא. משהו השתבש ואבד בתרגומן של כל הכוונות הטובות ל"חייה הפרטיים של פיפה לי", שפשוט מחטיא את המטרה. פיפה לי (רובין רייט פן, שמזכירה קצת את ג'ולי כריסטי) היא אשתו הצעירה בהרבה (ובכל זאת, אישה באמצע החיים) של הרב לי (אלן ארקין השרמנטי גם כאן), מו"ל מצליח שלוקח אותה ואת עצמו לגור בכפר גמלאים ("כפר הקמטים" הם מכנים את המקום) בעקבות שלושה התקפי לב שעבר. יש להם שני ילדים בוגרים, בן שהוא כמעט עורך דין, ילד טוב שנחמד תמיד להוריו, ובת שהיא צלמת עיתונות ואסונות, שרודפת אחרי הסכנות בעולם, ילדה של אבא ששונאת את אמא (לא באמת, כפי שיתברר). ויש סופר-הבית שהוא גם החבר הכי טוב של המו"ל, שנשוי לאישה צעירה בהרבה אף היא (וינונה ריידר, בגרסה ממוחזרת ומבוגרת של הנערה בהפרעה), והם, בניגוד לזוג לי, עולים זה לזה על העצבים. במקום להשרות שלווה על הזוג המושלם-לכאורה, "כפר הקמטים" מעורר מרבצם שלל שדים מהעבר ומפלצות של ההווה. פיפה יוצאת למסע אחורה וקדימה בזמן, שבו, במקביל לעלילת ההווה ההולכת ומסתבכת, היא פורשת (כולל קריינות) את סיפור חייה בעבר, שמתברר כי אינם דומים במאום לחייה השלווים הנוכחיים. מילר ניסתה לעקוב אחרי מטמורפוזה שעובר אדם בחייו, לבחון סיבות אפשריות, הגיוניות ומקריות לשינויים. הבעיה היא שמרוב גודש היא נוגעת בדברים רק ברפרוף שאינו עושה איתם חסד, אלא יוצר תחושה של חיפוף. כך מתברר שפיפה נולדה שעירה בכל גופה לאם מעורערת בנפשה ואב כומר שלא התערב בגידולה, אחרי ארבעה אחים. די באלה לפרנס שלושה סרטים וסדרת טלוויזיה רבת עונות, אבל מילר נוגעת רק ברפרוף ביחסים החולניים שמתפתחים בין האם המכורה לכדורים לבתה הגדלה ומתבגרת, שבורחת מהבית בגיל 16. ומה חלקו של האב בכל זה? והאחים (לבד מהגילוי שמגלה לה אחד מהם כי אמם משתמשת בסמים)? ולמה היא בורחת בדיוק כשהיא בורחת? ומי היא בדיוק הדודה שאליה היא בורחת?


אה, לאותה דודה יש בת זוג. לסבית, אלא מה. הלם תרבות כפול לנערה שמגיעה מבית לא מתפקד. רגע, זה לא הכול: זוגתה של הדודה היא צלמת - לא של נוף או של חתונות - והיא מגייסת חיש-קל את פיפה התמה לככב בצילומי סאדו, עד שהדודה מגלה את כל זה. ומי עף לרחוב? נכון, פיפה. ובינתיים בהווה, פיפה מתחילה ללכת בשנתה סהרורית, לבית השכנים מגיע בנם בן ה-35 שעזב את אשתו ואין לו איפה לגור ואמו מקוננת שהוא לא לגמרי אפוי ואילו הרב, שצריך לשמור על רוגע, מתעקש על משרד, שפיפה המושלמת מיד מנפיקה לו. ויש עוד כהנה וכהנה, שלא אגלה. רובין רייט פן עושה כמיטב יכולתה במסגרת המגבלות, וכך גם מריה בלו כאמה, עקרת הבית המטורפת שחיה רוב הזמן בסרט (פרסומת, כעדות הבת), אלן ארקין כהרב, שיותר משהוא פוחד למות הוא פוחד להיות זקן, ושירלי נייט וג'וליאן מור בתפקידים ממש קטנים ששתיהן, כל אחת בדרכה, מצליחות להעניק להם נפח. הסיפור עצמו מעלה שלל נושאים מעוררי מחשבה, אמפתיה ותוגה: הפחד להזדקן, ההתמודדות עם הגיל ועם השנים החולפות, משקעי ילדות, יחסי אמהות ובנות בין דורות, החמצות והשלמות, אבל למרבה הצער הוא רק נוגע-לא-נוגע. יש בסרט רגעים נוגעים ללב ויש בו רגעים מצחיקים, אבל יש בו יותר מדי רגעים אבודים ומבוזבזים, שלא מובילים לדבר, לבד מתחושה עמומה של לאות נוגה.
שורה תחתונה:
כמו אחד הגיבורים - לא לגמרי אפוי ובכל זאת משרה תוגה.
"חייה הפרטיים של פיפה לי", דרמה, ארה"ב. תסריט ובימוי: רבקה מילר, הפקה: למור סיוון, צילום: דקלאן קווין. משתתפים: רובין רייט-פן, אלן ארקין, קיאנו ריבס, וינונה ריידר, מריה בלו, מייקל ביינדר, שירלי נייט, ג'וליאן מור

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ואז השחיר הירח

ביקורת תיאטרון: הזוג המוזר

ביקורת טלוויזיה: שירות חדרים

ביקורת תיאטרון: הקומקום והמטאטא

ביקורת ספר: להתאהב בסנט מרטין

ביקורת קולנוע: חטיפת הרכבת התחתית 3 2 1