ביקורת קולנוע: חמש שעות מפריז

בת ים של יגאל, נהג מונית גרוש ואב לבן, נמצאת במרחק חמש שעות (טיסה) מפריז, מחוז החלום. חלום שנראה לא נורא רחוק, לא בלתי אפשרי, במרחק נגיעה כמעט. בת ים של לינה, מורה למוזיקה שעלתה מרוסיה עם בעלה, היא עיר מקלט. מחלומות שבורים, מתקוות שדעכו, מניצוצות שבערו והתכלו. יגאל הוא נעבעך קלאסי, מין בחור טוב, אבל לא בולט, נטול שאיפות של ממש, ותרן ופשרן, לא מאצ'ו, לא חתיך הורס, לא קומבינאטור ולא גאון בכלום. אחד קצת מעוך מהחיים, שמתמזג עם הטפטים. לינה היא אישה מסוג הכובשות השקטות. כזאת שלא נראית כמו דוגמנית או כוכבנית, לא פיצחה שום אטום ולא ממלאת כל חלל שהיא נכנסת אליו ברעש כזה או אחר. ובכל זאת, יש בה משהו כובש ומהפנט. השניים האלה, הפכים ושונים, נקלעים זה מול זה במקרה, נמשכים זה לזה שלא בכוונה תחילה, מתאהבים ומעניקים זה לזה רגעים של חסד ופיסות של קסם בחיים שחומקים וזורמים להם בערוצים של בינוניות אפרורית. "חמש שעות מפריז" היא נקודת ציון למיקומם הפיזי של גיבורי הסרט וגם למיקומם הנפשי: קרובים-רחוקים לאותה הגשמה עצמית קטנה, למימוש חלום שאינו בשמים, לאושר קטן אפשרי. אבל המציאות, זו שמורכבת ברובה בעצם מרגעים קטנים ומפרטים קטנים, מלמדת פעמים רבות כי דווקא פערים קטנים קשה כל כך, ולפעמים בלתי אפשרי, לסגור. והסרט של הבמאי לאון פרודובסקי, שכתב את התסריט ביחד עם ארז קו-אל, מתמקם בדיוק בפער הקטן-גדול הזה. יגאל הגרוש, שמבלה שעות בשולי מסלוליו של נמל התעופה בניסיון להתגבר על פחד הטיסה שלו, נתקל בלינה, המורה למוזיקה של בנו, במסגרת תורנויותיו של אב גרוש. הילד אינו מחבב את שיעורי המוזיקה, מסרב בתוקף לשיר. האב נשבה בקסם השקט, השונה, של המורה שהיא כל כך לא מכאן.


היא מצליחה לראות בו את הגבר הרגיש והקשוב שמאחורי הלוזר בעל החזות המתנצלת תמיד. הוא צולל בעיניה ומוצא מאחוריהן אישה בודדה שבעלה מחפש את המשך חייהם במקום אחר ורחוק, אישה שוויתרה על חלומותיה ומוותרת בכל יום עוד קצת על עצמה, כך או אחרת. הוא מנסה לעזור לה, היא מנסה לעזור לו. התוצאה היא השתלשלות אירועים ומצבים שיש בהם הומור ועצב, רומנטיקה וריאליזם מפוכח, ישראליות וזרות, התקרבות וריחוק, גמלוניות ואינטימיות, שגרה בולעת ודרמה כבושה. "חמש שעות מפריז" הוא סיפור קטן, ארצי ואותנטי מאוד, שגדולתו וכוחו - קצת כמו החיים - בדמויות המאכלסות אותו. קו-אל ופרודובסקי שרטטו קווים אנושיים לדמויות שיצרו, והשחקנים שליהקו לתפקידים ממלאים אותן בתוכן, מעניקים להן עומק ונפח, רגש וחן, אישיות ואופי ויופי. נכון, דרור קרן שוב עושה דמות של נעבעך מקסים, שנהפכה כבר כמעט לטייפ קאסט אצלו, אבל הוא משכלל אותה כאן לדרגת אמנות של ממש. הלנה ירלובה, שפרצה לקדמת הבמה בשנה שעברה כרובינא במחזה "היה או לא היה", כובשת כאן את המסך במשחק מדויק ומאופק, ויוצרת בטבעיות נטולת מניירות דמות מעוררת אמפתיה וסימפתיה, סקסית ואמיתית. אי אפשר שלא להתאהב בה. לצדם עושים עבודה מרשימה וטובה גם ולדימיר פרידמן, כבעלה הנעדר-נוכח של לינה, יורם טולדנו כבעלה השני של גרושתו של יגאל, ודורית בר-אור בתפקיד הגרושה המבינה. יש לסרט פגמים ? לעתים נדמה שהתסריטאים התאהבו יתר על המידה בדמויות על חשבון הידוק וליטוש העלילה. לעתים לוקה הסרט בתסמונת קטעי התוגה-נוגה השתקנית (בעיטור מוזיקלי), שאפיינה בעבר יותר מדי סרטים ישראליים - אבל אלה מיטשטשים מול יתרונותיו הבולטים של הסרט, שעיקרם צוות השחקנים והדמויות המקסימות שהם יוצרים.
שורה תחתונה:
סיפור אהבה מקומי שמשרטט ישראליות אחרת ומאוכלס בדמויות כובשות.
"חמש שעות מפריז", דרמה מקורית. תסריט: ארז קו-אל, לאון פרודובסקי. בימוי: לאון פרודובסקי. הפקה: חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, לאון אדרי ומשה אדרי. שחקנים: דרור קרן, הלנה ירלובה, ולדימיר פרידמן, יורם טולדנו, מיכאל ורשביאק, דורית בר-אור. אורך הסרט: 90 דקות

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ילדי המלך

ביקורת ספר: ילד 44

ביקורת ספר: סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

ביקורת ספר: מתי כבר יהיו חדשות טובות

ביקורת תיאטרון: הרפר ריגן

ביקורת קולנוע: ג'ולי וג'וליה